לימן (שיטת השקיה)

לימַן (ביוונית: λιμήν, נמל) הוא מערכת ללכידת מי שיטפונות. היא נוצרת מסוללת עפר, ערימת אדמה מלאכותית, שנבנית בתוך אפיק של נחל אכזב, כלומר נחל שלא זורם כל השנה. המבנה נראה בצורת האות ח כשהמפתח פונה מעלה האפיק.

הגומה שמאחורי הסוללה אוצרת מי גשם ומי נגר עילי (מים שנשפכים מהשטח בזמן גשמים) ומאפשרת להשקות עצים. קק"ל (קק"ל, הקרן הקיימת לישראל) נוטעת בלימנים בדרך כלל אקליפטוסים, שיטים, וושינגטוניה ואשל, כדי לייצר נקודות ירוקות בנוף המדברי.

השיטה פותחה על ידי היערנים יוסף ויץ ובני וירצברג. הם קיבלו השראה משיטות השקיה נבטיות, שיטות חקלאיות עתיקות של בני הנבטים. לימנים נפוצים בנגב ובערבה, אך רבים מהם הוסרו כשסללו כבישים או מסילות רכבת.

בשימוש מודרני לימנים משולבים גם בחקלאות אגרופורסטרית ויערות מאכל. הם מוסיפים בית גידול נוסף, מעשירים את המגוון הביולוגי ותומכים בבריאות ויציבות המערכת האקולוגית.

לימן הוא מקום שמקווה מים אחרי הגשם. זה נעשה על ידי ערימת אדמה בתוך ערוץ של נחל יבש. נחל יבש הוא נחל שלא זורם כל הזמן.

הסוללה יוצרת גומה שמאחורי הערימה. הגומה אוספת את מי הגשם ושומרת אותם. המים משקים את העצים ששתלו שם.

קק"ל, הקרן הקיימת, נוטעת בעץים כמו אקליפטוס ודקל. את הרעיון המציאו יערנים בשם יוסף ויץ ובני וירצברג. הם לקחו רעיונות ישנים של בני הנבטים לשמירת מים.

לפעמים הסירו לימנים כשבנו כבישים. היום משתמשים בלימנים גם בגינות ובמטעים כדי לעזור לטבע ולחיות.