למידת חקר היא גישה חינוכית של למידה פעילה, המבוססת על עקרונות המחקר המדעי. מטרתה לפתח למידה עצמאית ותהיה תלמידים שותפים בתהליך. הלומדים מנסחים שאלות, מעלים השערות (רעיון הנבדק בניסוי), מבצעים ניסויים וצוברים הוכחות כדי להעמיק את הידע.
השיטה קיבלה יישומים אקדמיים ראשוניים באוניברסיטת מקמסטר ובקולג' מאסטריכט. הרעיונות מבוססים על עבודתו של ג'ון דיואי (1859, 1952), שהדגיש הוראה דרך חשיבה מדעית. בשנות ה־60 היא אומצה בהרחבה ללימוד מדעים. מחקרים מוקדמים (כגון Bittinger ו־Hermann) הראו שלמידת חקר יכולה להיות יעילה יותר מהוראה מסורתית, בעיקר כשהתלמידים מקבלים הדרכה מסוימת. סינתזות מאוחרות יותר (De Jong & Van Joolingen, 1998) בחנו חקר עם סימולציות ומצאו שגם חקירות עם חומרים פיזיים וגם סימולציות דיגיטליות יעילות ללמידת מושגים.
הגישה מדגישה תיאום בין תאוריה (הסברים) לבין המציאות העובדתית. חשיבה אפיסטמולוגית (מחשבות על מהו ידע ואיך הוא נוצר) משפיעה על האופן שבו תלמידים לומדים. הלמידה דומה לעבודה של מדענים: מוצבת בעיה, מייצרים רעיונות, עורכים ניסויים, עושים תצפיות ומסיקים מסקנות. למידת חקר דורשת מיומנויות גבוהות וכישורים מטה־קוגניטיביים (יכולת לחשוב על הדרך שבה אתה לומד).
מורה מציג בעיה מתאימה ומלווה את התלמידים בתהליך. הנה שלבים מרכזיים: ניסוח שאלת חקר וזיהוי משתנים, העלאת השערות, תכנון ניסוי וניבוי, איסוף ועיבוד מידע, פירוש תוצאות והסקת מסקנות, הצגת הממצאים והערכת התהליך.
למידה שיתופית מאפשרת שיחה, החלפת רעיונות ועבודה בקבוצה. האינטראקציה מפתחת כישורים קוגניטיביים (חשיבה) ומטא־קוגניטיביים (בקרה על הלמידה), וגם מיומנויות חברתיות כמו הקשבה וסובלנות. קבוצת חקר מאפשרת להתאים משימות לרמות שונות ולחלק תפקידים לפי יכולות התלמידים.
כוללת הדמיות, מעבדות וירטואליות ומציאות מדומה. סביבות כאלה מספקות תמיכה (פיגומים) בשלבי החקר בעוד שהלומד שולט בתהליך. הן עוזרות להמחיש תופעות, לעורר קונפליקט קוגניטיבי בין ידע קודם לניסיון חדש ולתמוך בעיבוד נתונים ובשיתוף בין תלמידים.
חקירה מדעית של מדענים יוצרת ידע חדש לאנושות. לעומת זאת, למידת חקר היא פעילות של הלומדים, שבה הם מגלים ידע חדש עבורם ולומדים כיצד ידע נוצר ונבדק.
למידת חקר דורשת הוראה מפורשת של אסטרטגיות חשיבה. ללא הדרכה מספקת, התלמידים עלולים להיתקע בפעולות טכניות בלבד ולא לפתח חשיבה מדעית. התהליך יוצר עומס קוגניטיבי ודורש זמן, גמישות תכנון ומשאבים בית‑ספריים.
שילוב בין למידה טבעית ולמידת חקר. בגרסה האינדיאנית הלומד קובע מה לחקור והמורה מנחה היכן לחפש. בגרסה הסוקרטית המורה שואל שאלות כדי להוביל את התלמיד למסקנה בעצמו. שתי הגישות מדגישות חקר פעיל והבנה מעמיקה.
למידת חקר היא דרך ללמוד על דברים על ידי חקירה וניסויים. התלמיד שואל שאלות, מציע רעיונות לבדיקה (השערה), ומנסה לבדוק אותם.
הרעיון מקורו בעבודתו של ג'ון דיואי. אוניברסיטאות מסוימות החלו להשתמש בשיטה בלימודים מעשיים.
החידוש הוא שהתלמיד פועל כמו מדען. חשוב להבין שידע נוצר על ידי ניסויים ותצפיות. לפעמים צריך לחשוב גם על הדרך שבה לומדים (זה נקרא לחשיבה על הלמידה).
המורה מציב שאלה או בעיה. התלמידים בוחרים נושא, מעלים רעיונות, מתכננים ניסוי, אוספים נתונים, מסכמים ומציגים את הממצאים.
עבודה בקבוצה עוזרת להחליף רעיונות, להקשיב ולעזור אחד לשני. כל אחד יכול לקבל תפקיד שמתאים לו.
יש גם חקר בעזרת מחשב והדמיות. המחשב מראה דברים שקשה לחקור במציאות.
חקירה דורשת זמן ועזרה מהמורה. בלי הכוונה התלמידים עלולים להתלבט או להיתקע.
בשיטה האינדיאנית התלמיד בוחר מה ללמוד והמורה מראה איפה לחפש. בשיטה הסוקרטית המורה שואל שאלות שיעזרו לתלמיד למצוא את התשובה בעצמו.
תגובות גולשים