"לשון הרע על המת" ו"לשון הרע על ציבור" הן שתי קטגוריות שבהן, אף אם מתקיימים יסודות העוולה, החוק הישראלי חוסם בדרך כלל תביעות אזרחיות. משמעות הדבר היא שלא תמיד ניתן לתבוע פיצויים בבית משפט אזרחי על פרסומים פוגעניים כאלה.
חוק איסור לשון הרע משלב היבטים אזרחיים (פיצוי במדינה פרטית) ופליליים (הרשעה שיכולה לגרור עונש). החוק מנסה לאזן בין חופש הביטוי לבין זכות האדם לשם טוב, שהיא היבט של כבוד האדם.
כאשר העלבון מופנה כלפי אדם שנפטר או כלפי ציבור (קבוצה של אנשים), האיזון משתנה: הזכות לשם טוב של המת או של הקבוצה נשמרת, אבל ההגנה האזרחית מצומצמת.
אדם פרטי או תאגיד בדרך כלל יכולים לבחור בין תביעה אזרחית (פיצויים) לבין הליכים פליליים. אך בלשון הרע על המת או על הציבור, האפיק האזרחי לרוב נחסם. הנפגעים יכולים להגיש בקשה לפתיחה בחקירה פלילית, אבל בכדי שהדבר ייגמר בכתב אישום נדרשת הסכמת היועץ המשפטי לממשלה. בפועל לא ניתנה הסכמה כזו עד היום.
אפיק הפלילי גם כך קשה להוכחה: פרסום שיש בו דיבה פלילית צריך להיעשות לשני אנשים או יותר, ולרוב נדרש היסוד של "כוונה לפגוע", יסוד שאינו דרוש בתביעה אזרחית.
לפני חוק לשון הרע (1965) המשפט המקובל קבע שלא תהיה עוולה אזרחית על פרסום לשון הרע על מת או על ציבור. בהצעת החוק ובדיוני הכנסת הועלו חששות לגבי פגיעה בחופש הביטוי. ב-1967 ועדת ויתקון שינתה חלק מהסעיפים, והמנגנון של תלות בקבלת היועץ המשפטי לממשלה הוכנס.
מקרים טיפוסיים הם פרסומים משפילים או מטילים אשמה על אדם לאחר מותו. דוגמה בולטת בפסיקה היא הדיון סביב חנה סנש וההצגה שייחסו לה מעשים שנויים במחלוקת. בני משפחה של נפטרים גם טענו על פגיעה בשם הטוב, למשל במקרה של עפרה חזה.
החוק אוסר על הגשת תביעות אזרחיות בגין לשון הרע כשאדם נפטר לפני הפרסום. במקומות אחרים בעולם (אנגליה, קנדה, ארה"ב) נהוגה גישה דומה.
החוק מאפשר בקשה לפתיחת הליך פלילי על לשון הרע על המת או על ציבור, אך הגשת כתב אישום תלויה בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה. בפועל בקשות אלה לא הובילו עד היום להעמדה לדין.
יש הבחנה חשובה: אם לשון הרע נאמרה בזמן שהאדם עוד חי ואז הוא נפטר בתוך שישה חודשים, בני המשפחה רשאים להודיע על רצונם להמשיך בהליכים בתשע"ח־חצי שנה מהמועד.
בפסיקה עלו שאלות האם זכויות אישיות כמו פרטיות או שם טוב ממשיכות לאחר המוות. כמה שופטים ואנשי חוק דנים בשאלה זו. יש מי שטוען שיורשיו של הנפטר יכולים להגן על שמו, ויש מי שמתנגד.
ב-1965 החוק אפשר לקרובי משפחה להגיש תביעה אזרחית. ב-1967 הדין השתנה, והסעיף שונה כך שלקרובים נותרה בעיקר האפשרות לפנות לאפיק הפלילי. הסיבה היתה רצון לאזן בין הגנה על כבוד המת לבין חופש הביטוי.
פסק הדין בולט כי זהות מגיש התביעה חשובה. אחיה של חנה נחשב כנפגע אישי ולכן עילה נפתחה בפניו. לעומת זאת, עתירת ארגון שהתמהמה על דמות היסטורית נדחתה בקלות רבה יותר. ההלכה שהתגבשה מחייבת לבדוק מי עומד לתבוע ומהו האינטרס האישי שלו.
לשון הרע על ציבור נוצרת כשפרסום משמיץ קבוצת אנשים בלי לציין שמות. החוק אוסר על תביעות אזרחיות של הקבוצה כגוף. הסיבה היא חשש לפגיעה בחופש הביטוי והקושי המעשי למצוא תובע מייצג.
אין אפשרות לתבוע כקבוצה באופן כללי. עם זאת, אם מפרסום על קבוצה משתמעת פגיעה אישית באדם מסוים, אותו אדם יכול לתבוע. הפסיקה קבעה שהאפשרות להגיש תביעה אישית נבחנת לפי נסיבות הפרסום.
יש אפשרות פלילית נגד מפרסם לשון הרע על ציבור, אך רק ביוזמת היועץ המשפטי לממשלה. מאז התיקון ב-1967 היועץ לא הגיש כתב אישום מסוג זה, ובפועל האופציה כמעט שאינה קיימת.
הפסיקה קבעה מבחנים לעמידה בעילת תביעה אישית מתוך קבוצה: גודל הקבוצה (ככל שהקבוצה גדולה יותר קשה יותר לתבוע), מידת הזיהוי של חבריה ותוכן הפרסום (האם הוא כולל הכללות). הלכת "ועד עדת הספרדים" היא נקודת מפתח.
המשפט האנגלו-אמריקני מעניק דגש על שמירת שלום הציבור ולא על הגנה על כבוד הקבוצה כשלעצמו. לעומת זאת המשפט העברי נוטה לראות בהוצאת לשון הרע על רבים מעשה חמור מאוד.
נושאים פתוחים כוללים הגדרה ברורה של "חבר בני אדם" והאם יש לתת הגנה רחבה יותר לקבוצות בחברה הרב־ממדית של ישראל. יש טענות שהיעדר סנקציה אזרחית פוגע בכבוד המשפחה ועלול לגרום לחיפוש פתרונות לא משפטיים. מנגד מושם דגש על חשש לפגיעה בחופש הביטוי.
בסיכום, הדין הישראלי מנסה לשמור על איזון בין חופש הביטוי לבין כבוד האדם, אבל כשמדובר במת או בקבוצה האיזון הזה נוטה להטות נגד פתיחת הליכים אזרחיים.
"לשון הרע" זה דברים רעים שאומרים על אדם. לפעמים הדברים פוגעים בשם הטוב שלו.
כשמדברים רע על אדם שנפטר או על קבוצה של אנשים, החוק מתייחס לזה אחרת. אי אפשר תמיד לתבוע בבית משפט אזרחי. תביעה אזרחית היא תביעה לקבלת כסף. תביעה פלילית היא כשהמדינה תובעת את האדם.
כשהפגיעה היא על מת או על ציבור, בדרך כלל האופציה היחידה היא לפנות לאפיק פלילי. אבל בשביל להעמיד לדין פלילי צריך אישור מי שעומד בראש התביעה במדינה, שנקרא היועץ המשפטי לממשלה. אישור כזה לא נתרם עד היום.
יש מקרים שבהם מדברים על אדם לאחר מותו ומאשימים אותו. לדוגמה היו ויכוחים על דמותה של חנה סנש. משפחות יכולות להרגיש פגועות מאוד מזה.
החוק אומר שאי אפשר לתבוע אזרחית על לשון הרע אם האדם לא חי בזמן הפרסום. יש יוצא מן הכלל: אם דברי לשון הרע נאמרו כשעוד היה בחיים והוא מת בתוך שישה חודשים, המשפחה יכולה להודיע שהיא רוצה להמשיך בתביעה.
לשון הרע על ציבור היא כשמכפישים קבוצה בלי לציין איש. החוק לא מאפשר לקבוצה לתבוע אזרחית כקבוצה. אבל אם מה שפורסם משתמע כנגד אדם מסוים מתוך הקבוצה, אותו אדם יכול לתבוע.
המשפט בוחן כמה אנשים יש בקבוצה, האם אפשר לזהות חבר ספציפי ומה תוכן הפרסום. אם ברור שהדברים כוונו לאדם אחד, הוא יכול לתבוע.
יש מערכות חוק שמגינות יותר על שמה הטוב של הקבוצה. המשפט העברי רואה לפעמים בשפה שאומרים על רבים חטא חמור.
יש דאגה שאם לא תהיה הגנה מספקת, משפחות ירגישו מושפלות וכועסות. יש גם חשש שיותר מדי הגבלות על דיבור יפגעו בחופש לבטא דעה.
בסופו של דבר, החוק מנסה לשמור על כבוד האדם ועל חופש הביטוי, אבל כשמדובר במת או בקבוצה, הדרך החוקית להגן על שמם מוגבלת מאוד.
תגובות גולשים