הגנת תום הלב בלשון הרע
"הגנת תום הלב" היא הגנה משפטית נגד תביעות על לשון הרע. "לשון הרע" הוא פרסום שמזיק לשמו הטוב של אדם או גוף. ההגנה מתקיימת כאשר המחוקק החליט שפרסום מסוים צריך להיות מותר מטעמים ציבוריים או אישיים, גם אם הוא לא היה אמת.
החוק בישראל אומץ אחרי המנדט ושונו הוראות רבות מאז חקיקת חוק איסור לשון הרע (1965). החוק נועד לאזן בין חופש הביטוי לזכות לשם טוב. בארץ זוהי הגנה סטטוטורית (חוקית) שמפרטת מצבים בהם פרסום עלול להיות מוגן גם אם הוא פוגע.
חוק לשון הרע איחד שני עקרונות מהמשפט המקובל: "הבעת דעה הוגנת" ו"Qualified Privilege" (הגנה מותנית). בסעיף 15 מפורטות 12 נסיבות שבהן תקום הגנה זו, בתנאי שהפרסום נעשה בתום לב.
החוק אינו מגדיר בפירוש את המושג "תום הלב". בתי המשפט פירשו אותו באופן שונה בכל אחד מהסעיפים הקטנים. בפסיקות נקבע שהשאלה תלויה בנסיבות: באילו אמצעים נקט המפרסם, האם ניסח את הדברים בצורה סבירה, והאם פנה לנפגע לבקש תגובה.
במקרים מסוימים הסכמת האינטרס הציבורי יכולה להצדיק פרסום שגוי גם אם הייתה כוונה לפגוע. ובמקרים אחרים כוונה זדונית תבהיר העדר תום לב.
סעיף 15 מפרט קבוצות הגנה חשובות. לרוב הן מחייבות שני תנאים מצטברים: הפרסום נעשה בתום לב, והפרסום שייך לאחת מ-12 הנסיבות בחוק.
בחלק מהמקרים יש חובה חוקית, מוסרית או חברתית לדווח. אם מתמלאים ארבעה תנאים (הייתה חובה, פורסם רק למי שצריך לדעת, התוכן היה סביר והיה תום לב) ההגנה תעמוד, גם אם הפרסום התברר כשגוי. דוגמה קלאסית: דיווח על סכנה לחיי אדם.
הגנה זו מיועדת לפרסומים שנועדו להגן על אינטרס אישי כשר. יכולה להגן גם על חברות. ההגנה חלה בדרך כלל רק כאשר הפרסום הופנה לגורמים הרלוונטיים ובמידה שהיקפו סביר.
מי שמגיב כדי להכחיש לשון רע שמופנה אליו או לאחר, יכול להינות מהגנה זו אם תגובתו עניינית, בזמן סביר ובתום לב. ההגנה תקפה רק כאשר הפרסום המקורי היה לשון רע.
הגנה על מי שהגיש תלונה לרשויות המוסמכות או לממונה שמוסמך לטפל בנושא. ההגנה תחול אם התלונה הוגשה בתום לב, לגורם הממונה ולנושא שבתחום סמכותו.
הגנות אלה מגנות הבעת דעה על אנשי ציבור, הליכים שיפוטיים, יצירות או פעולות פומביות, ויחסי ממונה-כפוף. המטרה היא לשמור על ביקורת חופשית בנושאים ציבוריים.
סעיף 15(1) מגן על מפרסם שלא ידע או שלא היה צריך לדעת על קיום נפגע. סעיף 15(9) מגן על דין וחשבון נכון והוגן מאספות פומביות. סעיף 15(11) מגן על מי שמסר ידיעה לעורך תקשורת כדי שיבחן פרסומה. סעיף 15(12) מגן על שידורים חיים אם העורכים נקטו בזהירות סבירה.
סעיף 16 קובע חזקות ראייתיות: אם הנתבע הוכיח שהוא עמד באחת הנסיבות של סעיף 15 ושפרסומו היה סביר, קיימת חזקה שהוא פעל בתום לב. אולם סעיף 16(ב) יוצר חזקה הפוכה במקרים של הפרסום השקרי, חוסר בדיקה סבירה או כוונה לפגוע במידה מופרזת.
אם אמצעי תקשורת פירסם לשון רע וסירב לפרסם תיקון או הכחשה של הנפגע בזמן ובאופן סביר, לא תעמוד לו הגנת תום הלב. זה מטיל חובה פרקטית על עיתונות לפרסם תגובות ראויות.
הדיון מתרכז בשאלה האם יש להבהיר בחוק מהו תום הלב לכל סעיף באופן פרטני. בתי המשפט נתנו פרשנויות שונות, ולעתים סותרות. טכנולוגיות חדשות ו-Web 2.0 הופכות כל אדם לפוטנציאלי מפרסם. זה מעלה שאלות חדשות על תום הלב ברשת, בפרסומים אנונימיים, בבלוגים ובטוקבקים. המחוקק והפסיקה מתחילים להתמודד עם הנושא, אך המציאות הדיגיטלית ממשיכה לשנות את האיזון בין חופש הביטוי והגנת השם הטוב.
הגנת תום הלב בלשון הרע
"לשון הרע" הוא פרסום שפוגע בשמו הטוב של אדם. "הגנת תום הלב" היא כלל שעוזר למי שפרסם משהו אם עשה זאת בכוונה טובה.
בחוק יש כלל זה כדי לאזן בין חופש הדיבור לבין הזכות לשם טוב. החוק קובע מתי מותר לפרסם גם אם זה פוגע, אם יש סיבה חשובה.
לא תמיד ברור מהי "תום לב". שופטים בוחנים אם המפרסם בדק עובדות, פנה לנפגע או פרסם רק מה שצריך.
החוק מפרט מצבים שבהם יש הגנה. בדרך כלל צריך שהפרסום יעשה בתום לב ושייכנס לאחד המקרים בחוק.
אם יש חובה לדווח, כמו סכנה לבריאות, והפרסום נעשה בזהירות ובתום לב, הוא יכול להיות מוגן.
יש הגנה למי שמגיב כדי להכחיש האשמה, למי שהגיש תלונה לרשויות, ולמי שמדווח על ישיבה פומבית. גם מי שמעביר ידיעה לעורך כדי לבדוק אותה זוכה להגנה.
בשידור חי קשה לשלוט במה נאמר. החוק נותן הגנה אם נעשתה זהירות סבירה. באינטרנט יש שאלות חדשות על מי אחראי ועם אילו כללים.
תקשורת ועיתונות מוגנות במקרים מסוימים. אבל הם חייבים לפרסם תיקון או תגובה אם הנפגע מבקש זאת ובתנאים סבירים.
הכלל המרכזי: יש צורך לאזן בין חופש לדבר לבין הכבוד של אנשים. החוק מנסה לסדר מתי מותר לפרסם ומתי לא.
תגובות גולשים