מאיר יהודה גץ

מאיר יהודה גץ נולד ב-1924 במנזל בו זלפה, תוניסיה. משפחתו הייתה משפחת רבנים, והוא למד בילדותו לימודי קודש ושפות. בתקופת מלחמת העולם השנייה נלקח לעבודות כפייה בביזרטה ונמלט בשנת 1943 ברגל לביתו.

בצעירותו נישא לאסתר-סילבט והתגורר בנאבל. הוסמך לרבנות בשנת 1946, ובהמשך הוסמך גם לעו"ד ונוטריון. שימש כרב וכמורה במספר קהילות בתוניסיה, וקידם ציונות ועידוד עלייה לארץ.

ב-1949 עלה לישראל עם משפחתו וגר בתחילה במעברת חליסה בחיפה. שימש כרב ומחנך בכרם בן זמרה, ייסד והנהיג בית ספר חקלאי מקומי, ועבד גם כפועל ולימים פקיד במשרד העבודה. בגיל צעיר התגייס לצה"ל ושירת בשירות שאחרי הקמת המדינה.

במלחמת ששת הימים איבד את בנו שנפל בקרבות על ירושלים. משפחתו עברה לירושלים ב-1968, ושכנעה לשהות בקרבת קברו של בנם בהר הרצל. ב-1971 הייתה המשפחה בין הראשונים שחזרו להתיישב ברובע היהודי.

ב-1969 מונה לכהן כרב הכותל המערבי. בתחילה שימש כרב הספרדי לצד הרב האשכנזי, ואחר כך מילא את התפקיד לבדו. שהה במקום יומם ולילה, ארגן מניינים, דאג לניקיון והגן על קדושת המקום. במהלך כהונתו הוסיף תפקידים וקיבל בשנת 1992 אחריות גם על מקומות קדושים נוספים.

הרב גץ יזם ומעקב אחר חפירות המנהרות של הכותל שהחלו ב-1969. בעת החפירות נחשפה גומחה ושער תת-קרקעי שקרא לו "שער הכהנים". הוא קיווה שהגילויים יסייעו לזהות את מקום בית המקדש ולמצוא אוצרות מקודשים. לאחר התייעצויות עם רבנים ואנשי מקצוע הוחלט לנקז ולחקור את המנהרות. עם זאת, חשיפת המנהרה גרמה למתחים פוליטיים, ובעקבות זאת פתחי המנהרות נסתמו.

הוא תיעד את תפקידו ביומנים מפורטים: כתב 12 כרכים שבהם תיאר את עבודתו בכותל ואת אירועים היסטוריים. היומנים נערכו לפי ימים ושעות, והעדכון האחרון נכתב יומיים לפני מותו.

ב-1973 קידם ושיקם את הישיבה ההיסטורית בית אל ברובע היהודי, והקים אותה מחדש כישיבת מקובלים. שלושה ימים לפני פטירתו הושלמה הבנייה במקום המקורי. תלמידו הרב ישראל אביחי המשיך בראשות הישיבה.

הרב גץ נודע כמקובל, כלומר מי שמתעמק בקבלה, שהיא התורה הסודית ביהדות. הוא חי בפשטות ובפרישות, קיבל מנהגים של המקובלים כמו לבישת בגדי לבן והנחת שלושה זוגות תפילין.

עמדתו לגבי עלייה להר הבית הייתה מורכבת. בציבור הוא הצטרף לעמדת הרבנות הראשית שאסרה על העלייה, ופעל למניעת כניסה. יחד עם זאת, privately הוא תמך בקביעת כללים ובהיתרים מקצועיים לכניסה באזורים מסוימים, תוך שמירה על טהרה והנחיות הלכתיות.

לגץ הייתה עמדה ייחודית לגבי מיקום מקום המזבח על הר הבית. הוא הדגיש כי לפי הרמב"ם יש חלקים תת-קרקעיים רבים בהר, ורק במקום המזבח עצמו היה צורך במיקום מיוחד שנקרא "מקום המזבח".

הוא תמך ברעיון שהתכלת המקורית הייתה צבע שהופק מצמח בשם ארגמון קהה-קוצים. כשהייתה בעיה בייצור פתיל תכלת מסורתי, הוא הניח פתיל קטן בציציתו לפי מנהג מסוים.

הרב גץ הקפיד על לימוד לילות ושמירת מצוות. הדגיש שלום בתוך המשפחה ובין אנשים, ודרש כבוד לאישה. קבע תנאי כניסה לתלמידים בישיבתו: שיהיה שלום בית אצל המועמדים.

כתב פירושים וספרים על קבלה, מקרא והכותל, וכן יומנים ושירים על ירושלים. בין בכתביו: "רשפי אש", "גיצי תורה" ו"קונטרס הכותל".

היה אב ל-11 ילדים והעלה לארץ חלק מהם. ביתו היה מלא אורחים, והוא ואשתו טיפחו בית גדול ומשפחתי.

על שמו נקראו מדרגות השילוח לרובע היהודי ושער יפו, ובית הכנסת במנהרות נקרא על שמו. יצאו ספרים וסרטים על חייו. משפחתו שומרת על זכרו: בית הרב גץ משמש מוקד מבקרים, הושק סיור בעקבות חייו, והוקמה עמותה לשימור מורשתו. ב-2018 הוכרז דמות השנה בחינוך הממלכתי-דתי על שמו.

מאיר יהודה גץ נולד ב-1924 בתוניסיה. משפחתו הייתה משפחת רבנים. בילדותו למד תורה ושפות.

במלחמה הוא הועבד בכפייה ונמלט בשנת 1943. בגיל צעיר התחתן, למד והוסמך לרב ולמשפטים.

ב-1949 עלה ארצה עם אשתו וילדיו. הם גרו בתחילה במעברה בחיפה. הוא עבד, לימד וקידם חינוך בכרם בן זמרה.

ב-1968 עבר לירושלים. ב-1967 איבד את בנו במלחמה על ירושלים. המשפחה חיפשה קירבה לקברו בהר הרצל.

ב-1969 מונה לרב הכותל המערבי. הכותל הוא קיר קדוש בעיר העתיקה של ירושלים. הוא דאג לניקיון, לאנשים שהתפללו ולסדר במקום.

הוא ליווה חפירות במנהרות מתחת לכותל. אישר וייעץ לחפור כדי למצוא שרידים עתיקים. כשהחפירות יצרו מתחים פוליטיים, הפתח למנהרה נסגר.

ב-1973 שיקם את ישיבת בית אל, מקום ללימוד קבלה. הוא הנהיג שם תלמידים עד שחנכו את הבניין מחדש לפני מותו.

הרב גץ היה מקובל. מקובל זה אדם שלומד קבלה, החלק המסתורי של היהדות. הוא למד הרבה בלילה, לבש לבן והניח תפילין מיוחדות.

התכלת היא חוט כחול בציצית. הרב גץ חשב שהתכלת המקורית הגיעה מצמח שנקרא ארגמון קהה-קוצים.

היו לו 11 ילדים ומשפחה גדולה. על שמו נקראו מדרגות ושערים בירושלים, ויש בית כנסת שנקרא על שמו. אחרי מותו יצאו ספרים וסרטים על חייו. בשנת 2018 הוא הוכר כדמות השנה בחינוך.