מארש

מארש (מארש, שיר לכת או צְעוּדָה) הוא לחן בקצב קבוע ועוצמתי. הוא משמש בעיקר במצעדים צבאיים ובאירועים חגיגיים.

מארשים מבוצעים בעיקר בכלי הקשה ובכלי נשיפה. כלי נשיפה הם כלים שמפיקים צליל על ידי נשיפה, כמו חצוצרה. מנגנים אותם על ידי תזמורת צועדת או תזמורת שמופיעה על במה ליד המצעד.

המוזיקה של המארש כתובה בקצב זוגי, בדרך כלל בארבעה רבעים (4/4) או בשני רבעים (2/4). קצב זוגי אומר שהפעימות מסודרות בקבוצות של שתיים, כדי להתאים לצעדיה הימני-שמאלי של המצעד.

קיים גם סוג שנקרא מארש אבל. מארש אבל הוא לחן איטי שמיועד להלוויות.

המקור של המארש כנראה צבאי: מלחינים ניסו לחקות את תנועות החיילים. בתחילה שימשו בעיקר קטעי תיפוף ואלתורים של כלי בודד. רק מהמאה ה-16 החלו לכתוב מארשים באופן מסודר.

בתקופות הקלאסית והרומנטית שילבו מלחינים מארשים באופרות, ולפעמים בסימפוניות ובסונאטות. מהמאה ה-16 ועד המאה ה-19 התפתחה משפחת כלי הנשיפה, והמארשים נהפכו נפוצים יותר. בעשורים מאוחרים יותר הפכו המארשים לצורה מוזיקלית מכובדת, וכתבו אותם לתזמורות גדולות יותר. יש גם מארשים בקצבים שאינם זוגיים, לדוגמה "The Washington Post".

כיום מנגנים מארשים בטקסים ובאירועים חגיגיים, כמו מצעדים, תהלוכות והכתרות.

מארש הוא שיר שמלווה צעידה. הוא חזק ובעל קצב ברור.

מנגנים אותו בתופים ובכלי נשיפה. כלי נשיפה הוא כלי שמנשפים בו, כמו חצוצרה. מנגנים אותו בתזמורת צועדת או על במה ליד המצעד.

המארש מתאים לצעידה: אחד-שני, אחד-שני. יש גם מארש איטי להלוויות. קוראים לו מארש אבל.

המארש התחיל בצבא. המוזיקה חיקתה את תנועות החיילים.

ממאה ה-16 התחילו לכתוב מארשים על דף. מאוחר יותר הוסיפו כלי נשיפה חזקים יותר. היום מנגנים מארשים במצעדים ובחגיגות.