מבצע לפיד

"מבצע לפיד" הוא שם הקוד לנחיתות בעלות הברית בחופי צפון אפריקה, ב־8 בנובמבר 1942. נחיתה אמפיבית (נחיתה מהים) זו כוונה להשתלט על מושבות צרפת במרוקו ואלג'יריה, שהיו תחת שליטת משטר וישי (הממשלה הצרפתית ששתפת פעולה עם הנאצים).

המטרה הייתה לשלוט על אזור הים התיכון המערבי ולהקל על הלחץ על ברית המועצות, על ידי פתיחת חזית נוספת במערב. גם רצו בעלות הברית להכשיר בסיסים לפלישה מאוחרת יותר לאירופה, ולתת לאמריקאים ניסיון בנחיתות גדולות מהים.

ב־1942 הייתה אווירה מלחמתית קשה: הגרמנים התקדמו במזרח וחיילי הציר לחמו בחזיתות רבות. אמריקה נכנסה למלחמה ורצתה לפתוח חזית באירופה. הבריטים העדיפו פעולה בצפון אפריקה, כי היא נראתה פחות מסוכנת ומבטיחה תוצאות מהירות. שני המחנות הגיעו לפשרה: בלילה של פשרות ותכנון הוחלט על נחיתות במרוקו ובאלג'יריה.

הפיקוד העליון של בעלות הברית בחר בגנרל דווייט אייזנהאואר למפקד העליון. היו חילוקי דעות על מוקדי הנחיתה. האמריקנים רצו להתחיל במרוקו האוקיינוס־אטלנטי, הבריטים רצו להתרכז באלג'יריה ובתוניסיה. בסוף גובשה תוכנית משולבת: נחיתות בשלושה אזורים עיקריים, קזבלנקה (מרוקו), אוראן ואלג'יר (אלג'יריה).

על הכוח הימי פיקד האדמירל הבריטי אנדרו קנינגהם. התכנון כלל כ־500 אוניות מלחמה ואוניות תובלה.

המחשבה של בעלות הברית הייתה שאפשר להימנע מקרבות כבדים מול הכוחות הצרפתיים המקומיים. הפיקוד קיווה שמנהיגים בצפון אפריקה יעזרו ויסכימו לא לקבל הוראות קשות מוישי. הדיפלומט רוברט מרפי ניהל מגעים עם קצינים מקומיים שעמדו נגד וישי והצליח להשיג תמיכה בחלק מהמקומות.

לאחר כניעת צרפת ב־1940 נשארו בצפון אפריקה כוחות צרפתיים נאמנים לוישי. הם כללו כ־14 דיוויזיות שיכלו להלחם. קשרם עם פריז היה רופף, ולעיתים היו מפקדים מקומיים שהיו בעלי סמכות עצמאית. חלקם הסכימו לשתף פעולה עם בעלות הברית, וחלקם התנגדו.

כדי להקל על המעבר לשלטון אחרי הנחיתה, בחרו בעלות הברית בדמות מקובלת, הגנרל אנרי ז'ירו. הוא חולץ מהשבי והובא לגיברלטר. הציפייה הייתה שהוא יסייע בתיאום המקומי ויאחד כוחות צרפת נגד וישי.

האדמירל דרלאן, דמות מרכזית בממשל וישי בצפון אפריקה, הגיע לאלג'יר זמן קצר לפני הנחיתות. נוכחותו הזיקה להסכמים שהושגו עם קצינים מקומיים. מרפי הודיע מראש על מועד הפלישה לכמה ממפקדי וישי שנבחנו כאמונים, אך דרלאן היה גורם בלתי צפוי.

ב־8 בנובמבר נחתו כוחות בעלות הברית בחופי מרוקו ואלג'יריה. הכוחות נתקלו בהתנגדות משתנה. במקומות רבים ההתנגדות הייתה קלה, אך באחרים היו קרבות קשים ונסיבות מסבכות.

במרוקו נחת כוח אמריקאי בפיקודו של גנרל פטון. נחיתות באזור קזבלנקה וכלפי פור־ליוטה וסאפי הובילו לקרבות מקומיים. הקרב הימי סביב קזבלנקה כלל מעורבות של אוניות צרפתיות שהובסו. בסופו של דבר נכנעו המפקדים הצרפתיים באזור עד ה־11 בנובמבר.

באוראן נחת כוח אמריקאי בהצלחה ופתחו כמה ראשי גשר. שדות תעופה ועיירות נכבשו כמעט ללא התנגדות, אך ניסיון להציב כוחות בתוך נמל אוראן נכשל, והקרבות נמשכו עד ה־10 בנובמבר.

אלג'יר הייתה יעד מרכזי, מכיוון ששם שכן דרלאן. כוחות בעלות הברית הקימו ראשי גשר ותקפו נמלים. אנשי המחתרת המקומית, כולל קבוצות יהודיות, סייעו בהשתלטות על מוקדי תקשורת. אחרי חילופי אירועים דרלאן נלכד, וז'ואן הכריז על כניעה חלקית. לבסוף הושגה הפסקת אש ב־11 בנובמבר.

לאחר השלמת הפעולות הוחלט בינתיים להשאיר את דרלאן בתפקיד אזרחי בצפון אפריקה עד להסדר פוליטי. ההחלטה עוררה זעם בגלל יחסו הפרו־נאצי בעבר. התנגשות פוליטית בין תומכי דרלאן, אנשי צרפת החופשית והגורמים המקומיים נמשכה. דרלאן נרצח ב־24 בדצמבר, ואירוע זה פתר חלק מהמשבר.

בעקבות ההסכמה של חלקים בצפון אפריקה לעבור לצד בעלות הברית, גרמניה כבשה את האזור החופשי בדרום צרפת במבצע אנטון. בטולון, במקום להפליג עם הצי, הטביעו מפקדי הצי הצרפתי 77 ספינות כדי למנוע את תפיסתן בידי הנאצים.

המטרה האסטרטגית הבאה הייתה לכבוש את נמלי תוניס וביזרטה לפני שהגרמנים יגיעו. אך גרמניה פעלה מהר ושלחה כוחות על ידי אוויר וים. בתוך ימים הגיעו יחידות גרמניות רבות לתוניסיה. בעלות הברית ניסו להתקדם משני צירים, אך נתקלו בהתנגדות חזקה. החורף, רשת האספקה הארוכה והעליונות האווירית של הציר הקשו על ההתקדמות. עד סוף דצמבר התקדמות בעלות הברית נעצרה, והמערכה בתוניסיה נמשכה עד מאי 1943.

מבצע לפיד השיג את מטרותיו המרכזיות: כיבוש מרבית שטחי צפון אפריקה הצרפתית והקמת בסיסים לפעולות הבאות. עד 11 בנובמבר ספגו בעלות הברית כ־1,469 נפגעים. כוחות צרפת של וישי ספגו כ־3,500 נפגעים. המבצע הוכיח את כושר הלחימה של צבא ארצות הברית והעניק ניסיון בנחיתות אמפיביות לקראת הפלישה לנורמנדי.

היבט אנושי משמעותי היה גורל היהודים בצפון אפריקה. ביטול חלק מחוקי הגזע הווישיאנים הועיל ליהודים במרוקו ואלג'יריה, אך השינוי היה איטי. יהודי תוניסיה סבלו במיוחד, כשהנאצים שלטו שם לתקופה וקחו אנשים למחנות עבודה.

מבצע לפיד נזכר כסיפור מפתח במעבר של בעלות הברית לפלישה ליבשה האירופית. הוא שימש גם כרקע לסיפורים על התנגדות, שיתוף פעולה פוליטי וסכסוכים בין מנהיגים צרפתיים.

ב־8 בנובמבר 1942 נשא כוחות בעלות הברית נחיתה מהים. נחיתה אמפיבית, חיילים יורדים מהספינות אל החוף. הפעולה קרויה "מבצע לפיד".

המטרה הייתה לכבוש מרוקו ואלג'יריה. אז היו שם שלטונות של ממשלת וישי, ממשלה צרפתית שעבדה עם הנאצים.

הבריטים והאמריקאים רצו בסיסים בחוף. הם רצו גם להקל על מדינות שנלחמו מול הנאצים במקומות אחרים.

הנחיתות תוכננו בשלושה מקומות: קזבלנקה במרוקו, אוראן ואלג'יר באלג'יריה. מפקד הכוחות של בעלות הברית היה הגנרל דווייט אייזנהאואר.

בחופים רבים ההתנגדות הצרפתית היתה חלשה. אבל היו גם קרבות, ולא תמיד היה קל. באחד הקרבות הוטבעה אונייה צרפתית גדולה.

באלג'יר עזרו אנשי מחתרת מקומיים. אחרי כמה ימים הוכרעה המלחמה שם והושגה הפסקת אש.

אחרי הנחיתות שלחו הגרמנים כוחות לתוניסיה. שם נלחמו עוד חודשים רבים. הקרבות בתוניסיה נמשכו עד שבעלי הברית ניצחו במאי 1943.

מבצע לפיד עזר לבעלות הברית להקים בסיסים במים התיכון. התנסות זו הייתה חשובה לפני הפלישה לנורמנדי. נפגעים מצד בעלות הברית היו מאות, ואצל הצרפתים של וישי היו גם נפגעים.

ליהודים בצפון אפריקה היה שינוי: בחלק מהמקומות בוטלו חלק מחוקי האפליה. אבל השיפור היה לא מיידי. יהודי תוניסיה סבלו כשהגרמנים הגיעו לשם.

מבצע לפיד הראה שהכוחות האמריקאיים יכולים לבצע נחיתות גדולות. המבצע פתח דרכים לפעולות מאוחרות יותר נגד כוחות הנאצים.