מגיד (קבלה)

"מגיד" הוא מונח בקבלה (תורת הסוד היהודית) המתאר כוח עליון, מלאך או נשמת צדיק שנפטר. המגיד מתגלה לצדיק חי בחוויה מיסטית, בחלום או בהקיץ (תודעה ערה). הוא יכול ללמד דברי תורה, סודות קבלה ואף לחזות העתיד.


ביהדות יש מסורת של גילויים אלוהיים בדרגות שונות, כגון נבואה ו"בת הקול" (קול שמדריך). בספרות המיסטית של ההיכלות והמרכבה תוארו גם "מסעות נפש", עלייה רוחנית לראות את כיסא הכבוד. עם התפתחות הקבלה, הגדיל תפקיד החוויה כמפתח לגילוי סודות.


התופעה ידועה כבר בימי הביניים, במיוחד בצורת "שאלת חלום", שאלה שנשאלת לפני השינה במטרה לקבל תשובה בחלום. חיבור מוקדם שדן בגילויים כאלה הוא "ספר המשיב". בחלקים ממנו נראה שהדובר הוא האלוהות עצמה, ובחלקים אחרים הוא מלאך כמו עזראיל או מיכאל. הספר מתאר שתי דרכים לגילוי: בהקיץ ובחלום.


לאחר גירוש ספרד התקיימה שיטה של "גירושין", התבודדות בשדות כדי להתחבר לשכינה (מצב של נוכחות אלוהית). אצל הרמ"ק (רבי משה קארו) והשפעתו נוצרה חשיבה אוטומטית שהיוחסה לשכינה. שיטה זו השפיעה מאוחר יותר על תנועות חסידיות.


במאה ה-16, בעבודת האר"י ורבי חיים ויטאל, הוצגה הגישה שהמגידים הם מלאכים הנוצרים מהמעשים הטובים של האדם. כלומר, מצוות מושלמות יוצרות מלאכים שמסייעים בגילויים. ויטאל גם הזהיר שמלאכים כאלה עלולים לשקר אם המעשים אינם טהורים.


במאות ה-16, 18 הופיעו דיווחים על מגידים אצל דמויות חשובות: רבי יוסף קארו (שספרו "מגיד מישרים" מתעד התגליות), רמח"ל (שכתב לפי מגיד) ואחרים. על הבעל שם טוב מסופר שהיה לו מגיד בדמות אחיה השילוני. בתקופת השבתאות (תנועת משיח במאה ה-17 בראשות שבתי צבי) הופיעה תופעה רחבה של מגידים, גם בקרב המונים.


המגיד של רבי יוסף קארו הוא דוגמה בולטת. ספר "מגיד מישרים" הוא יומן של התגלויות עם תאריכים ותכנים. אצל קארו המגיד הופיע כשכינה (נוכחות אלוהית) ושוחח גם בנושאים הלכתיים, מה שהיה חריג בין המגידים.


בתנועה השבתאית נרשמו גלגולים רבים של מגידים, שהכריזו על משיחיותו של שבתי צבי. גם לאחר המרתו של שבתי צבי נמשכו התגלויות בקרב חסידיו, והן כללו חיזוי ושאלות אישיות.


רמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו) טען שקיבל גילויים ממגיד, אליהו ומטטרון. גילוייו לווה בפעולות קבליות ולעיתים בכתיבה מהירה. טענותיו עוררו התנגדות חריפה, והוא הוגבל בכתיבתו.


חוקרים רואים במגידים פתרון לצורך של המקובלים לגלות חידושים רוחניים. המגידים אפשרו הצגה של חידוש בלי לפגוע במסורת. מבחינה פסיכולוגית, גילויי המגיד מזוהים לעיתים עם כוחות לא מודעים, אינטואיציה, החלום או דיבור/מחשבה אוטומטית.

לסיכום נקודות חשובות:
- המגיד מופיע בחלום או בהקיץ ומעביר תכנים מיסטיים.
- היו שיטות שונות לזכות לגילוי: שאלת חלום, ייחודים (צירופי אותיות ותפילות), התבודדות וביקור קברים.
- התופעה פרצה בשיא בתקופות המוקדמות של הקבלה ובהשפעת השבתאות.
- דמויות מרכזיות: רבי יוסף קארו, רמח"ל, רבי חיים ויטאל, רמ"ק והבעל שם טוב.

מגיד הוא כוח רוחני. כוח זה יכול להיות מלאך או נשמת צדיק שנפטר. המגיד מדבר אל צדיק חי בחלום או בהקיץ. (הקיץ = כשאנחנו ערים.)


ביהדות יש רעיון של גילויים מהשמיים. פעם אנשים חזו בבירור. אחר כך החוויות השתנו. הקבלה חיפשה דרכים להבין סודות אלה.


יש ספרים ישנים על חלומות שסיפרו תשובות משמים. אחד מהם נקרא "ספר המשיב". שם כתבו שאנשים קיבלו גילויים בחלום ובפעמים גם בהקיץ.


אחר כך אנשים הסתודדו בשדות וניסו להתחבר לנוכחות קדושה. זה נקרא "גירושין". הם קיוו לקבל מחשבות ומשמעים מיוחדים.


רבי חיים ויטאל אמר שמעשים טובים יוצרים מלאכים. מלאכים אלה יכולים להופיע כמגידים. הוא גם הזהיר שמלאכים כאלה עלולים לבלבל אם המעשים אינם טהורים.


במאה ה-16 עד ה-18 היו רבים שהיו חווים מגידים. בין המפורסמים: רבי יוסף קארו (שכתב "מגיד מישרים"), רמח"ל והבעל שם טוב. בתקופת שבתי צבי היו המון אנשים שטענו לקבל גילויים.


רבי יוסף קארו רשם בהקפדה מה אמר מגידו. הספר שלו מזכיר תאריכים ותכנים, ולעיתים המגיד דיבר גם בעניינים הלכתיים.


רמח"ל קיבל מגיד אמריק. גילוייו עוררו מחלוקות. חלק מספריו נגנזו.


חוקרים אומרים שמגידים עזרו לקוסמים הרוחניים למצוא חידושים. לעיתים המגידים משקפים מחשבות פנימיות ורגשות.