מגל

מַגָּל הוא כלי חקלאי קדום לקצירת יבול, עם להב מעוקל וידית קצרה. פנים העיקול הוא הצד החד, כך שניתן ללכוד את היבול בעיקול ולהניף את הלהב אל בסיס הגבעול ולחתוך בדחיפה.

גזעי התבואה מכילים דו־תחמוצת הצורן (סיליקה), חומר קשה שמשאיר סימני שחיקה ייחודיים על כלים חותכים. סימנים אלה על אבנים קדומות מעידים על שימוש חקלאי בתקופות קדומות. המגלים הראשונים הכילו שברי אבנים חדות שהוצמדו לידית מעץ או עצם. מאוחר יותר ייצרו מגלים ממתכת.

עדיין במאה ה־20 היו מקומות שבהם השתמשו במגל לעתים, למשל חקלאים ערביים בארץ ישראל, בעיקר בקציר בשדות קטנים באזורי יהודה, שומרון ורמת הגולן בסוף שנות ה־60 אחרי מלחמת ששת הימים.

הקוצר אוחז בידית המגל ביד הדומיננטית. ביד השנייה הוא מחזיק אלומת שיבולים (קב של גבעולים). ההחזקה יוצרת התנגדות שמאפשרת לחתוך את הגבעולים בנגיחה אחת.

כלי פשוט זה שימש בעיקר לקציר תבואה, אך גם הוביל להתפתחות כלי חיתוך מתקדמים יותר.

באגדה הצ'רקסית מספרים שלפש היה האיש שפרזל את המגל בהרי הקווקז. קבוצה של גברים ביקשה ממנו כלי שישפר את הקציר. לפש הציע לפנות ליאספ, אישה נבונה ועיוורת. יאספ מלמלה רמז שנשמע כמו "זנב תרנגול". לפש הבין שעליו לעצב כלי שדומה לזנב התרנגול, וכך נוצר המגל שעליו סיפרו.

תמונות מראות מגלים משנות ה־30 וה־60 של המאה ה־20. יש גם מגל מאבני צור מהתקופה הנאוליתית שמוצג במוזיאון דגון בחיפה.

מגל הוא כלי ישן לחיתוך תבואה. יש לו להב מעוקל וידית קצרה. הצד הפנימי של העיקול הוא החדה.

בזמן קדום החקלאים הדביקו שברי אבנים חדות על ידית ועשו מגל. אחר כך עשו מגלים ממתכת. חוקרים רואים על אבנים ישנות סימנים, ומבינים שאנשים כבר עיבדו חיטה אז.

במאה ה־20 עוד ראו מגלים בכפרים בארץ, במיוחד בשנות ה־60.

האדם שמקציר אוחז בידית המגל ביד אחת. ביד השנייה הוא מחזיק חבילה של גבעולים שנקראת אלומה. כך המגל חותך את הגבעולים בקלות.

בסיפור עתיק באו אנשים אל לפש וביקשו כלי טוב לקצור. לפש שלח אותם אל אישה בשם יאספ. היא אמרה רמז על "זנב תרנגול". לפש עשה כלי דמוי זנב, וזה היה המגל.

יש תמונות של מגלים משנות ה־30 וה־60. גם יש מגל עתיק עשוי אבנים במוזיאון דגון.