מדינת האפיפיור

מדינת האפיפיור או מדינת הכנסייה התקיימה במרכז חצי האי האפני בין 756 ל-1870. האפיפיור (ראש הכנסייה הקתולית) היה גם שליט אזרחי של שטחים בלנציו, אומבריה, מארקה וחלקים נוספים. סמכותו החילונית של האפיפיור השתנתה עם הזמן, ובסוף התקופה רוב שטחי הכס נשלטו בידי מדינות וכוחות חיצוניים. קריית הוותיקן הקטנה היום היא שריד מודרני לריבונות זו.


בתקופות הראשונות הכנסייה לא יכלה להחזיק רכוש רשמי. לאחר שהנצרות הוכרה, קיבלה הכנסייה תרומות רבות, כולל ארמון הלטראנו. נכסי הכנסייה נקראו "נחלת פטרוס הקדוש" (שטחי הכנסייה). אחרי התמוטטות המוסדות הרומיים והחלשות שלטון ביזנטיון, הבישוף של רומא (שהחל להיקרא אפיפיור) לקח עליו תפקידים אזרחיים באזור רומא והפך לשליט מקומי.

במאות ה-6, 7 פלשו הלומברדים וצמצמו את שליטת הביזנטים. האפיפיורים נהיו לגורם עיקרי בהגנת רומא ובניהול האדמות שסביביה. יחסי הכוח השתנו בעקבות הסכמים ודיפלומטיה, כולל הסכמים עם מלך הלומברדים שהגדילו את תחום השליטה של האפיפיור.

הקשר לביזנטים נותק כאשר רוונה נפלה ללומברדים. האפיפיור סטפנוס ביקש עזרה מפפין הגוץ, שליט הפרנקים. בשנים 754, 756 פלש פפין לאיטליה ובהמשך העניק לאפיפיור שטחים במסמך שנודע כ"מתת פפין" (Donation of Pepin). מסמך זה נחשב לאבן יסוד של מדינת האפיפיור. בנו של פפין, קרל הגדול, אישר והרחיב את המענקים, ובשנת 800 הוכתר קרל הגדול כקיסר ברומא.

יחסי האפיפיורים עם הקיסרים (למשל עם שושלת הוהנשטאופן והקיסרים הגרמנים) היו מורכבים. במאה ה-11 הוכרע כי הקיסרים לא יבחרו את האפיפיור, ובכך חיזקו את עצמאות האפיפיורות. עם זאת, בהיסטוריה היו תקופות של התערבות קיסרית ושל חלוקה פנימית בשלטון.

בתקופת הרנסאנס האפיפיורים הפכו לשליטים פוליטיים חזקים. הם הרחיבו שטחים בשליטי מלחמה, דיפלומטיה ונישולם של קרובים. בימי אביניון (1309, 1378) עבר מרכז האפיפיורות לצפון צרפת, דבר שפגע בכוחו של האפיפיור. מאוחר יותר, בחזרה לרומא, נדרש להחזיר סדר וסמכות. באותה תקופה התרחשו גם מאורעות קשים, כמו ביזת רומא ב-1527 (Sacco di Roma), ושינויי גבולות על רקע מלחמות בין צרפת, ספרד ושאר מעצמות.

רפורמות מנהליות וחקיקות הונהגו על ידי נציגים אפיפיוריים, אך שליטה מלאה כמעט לא התקיימה עד המאה ה-16. עם זאת, מאמצי יוליוס השני ועוד החזירו חלקים מהשטחים למדינה האפיפיורית.

בתקופה המודרנית המהפכה הצרפתית ונפוליאון סיכנו את מדינת האפיפיור. שטחים נמסרו לצרפת ולמדינות החסות שלה. ב-1798 כוננה הרפובליקה הרומית, והאפיפיור פיוס השישי נלקח בשבי ומת בגלות. נפוליאון הפחית את שטחה של המדינה ואף הכריז על רומא כחלק מהאימפריה הצרפתית. לאחר נפוליאון שוחזרה מדינת האפיפיור בקונגרס וינה (1815) בממדיה המעודכנים, אך ללא אביניון.

לאחר 1815 נוספו רפורמות מסוימות, אך השלטון נותר אבסולוטי. רעיונות לאומיים וליברליים גברו, והסתיימו במרידות של המאות ה-1830, 1848. אפיפיור פיוס התשיעי ניסה בתחילה רפורמות, אך חזר למדיניות שמרנית אחרי המהומות של 1848. התקפות צבאיות זרות, תמיכתם של נפוליאון השלישי ושל סרדיניה-פיימונטה, ומאבקי גריבלדי הובילו לאיחוד איטליה. ב-1870, כאשר הכוחות הצרפתיים עזבו רומא בעקבות מלחמת פרוסיה, צרפת, נכנסו כוחות הֶממלכה האיטלקית לרומא. משאל עם אישר את סיפוח רומא, וב-1871 הוכרזה רומא כבירת איטליה. האפיפיור סירב לקבל את אובדן המדינה והסתגר בוותיקן עד להסכם הלטרני עם איטליה ב-1929, שהקים את מדינת קריית הוותיקן.


יהודים חיו ברומא מראשית הספירה. במשך תקופה ארוכה נהנו מיחס סביר, והקהילה תרמה למדע ולתרבות. עם זאת, החל מהמאה ה-12 החלו הגבלות רשמיות, ובוועידות האפיפיוריות נדונו חוקים שהפכו את החיים קשים יותר ליהודים.

במאה ה-13 התחילו מתקפות על ספרות תלמודית, ובמקרים מסוימים הוטלו הגבלות קשות. עם הזמן נדרשו היהודים לעסוק במקצועות מסוימים, כמו מסחר והלוואות, ואסור היה להם להיות בעלי קרקעות או לשרת בתפקידים ציבוריים.

ב-1555 פרסם האפיפיור פאולוס הרביעי את הבולה Cum nimis absurdum. בבולה נאסר על יהודים להחזיק קרקעות, להעסיק נוצרים, ולעסוק במקצועות רבים. הוטל עליהם סימון ולבסוף הוקם גטו רומא, רובע סגור שבו גורשו לגור. המציאות הכלכלית והחברתית הפכה קשה, והרבות מהקהילה נשארו עניים.

בתקופת נפוליאון בוטלו חלק מההגבלות לזמן קצר, אך לאחר קונגרס וינה חזרו הגבלות רבות. מקרה מפורסם משלהי תקופת האפיפיור הוא חטיפתו של אדגרדו מורטארה בשנת 1858, ילד יהודי שנלקח על ידי הרשויות והכופף לנצרות. לאחר כיבוש רומא ב-1870, זכו יהודי העיר לשוויון זכויות מלא.

מדינת האפיפיור הייתה מדינה במרכז איטליה בין השנים 756 עד 1870. האפיפיור (ראש הכנסייה הקתולית) היה גם המלך של חלק מהאזורים. היום יש את מדינת הוותיקן הקטנה בתוך רומא.


הכנסייה קיבלה מאדמות מתורמים. שמו של האיזור הזה היה "נחלת פטרוס הקדוש" (אדמות של הכנסייה). כשהממשלים הרומיים נחלשו, הבישוף של רומא לקח על עצמו גם תפקידים של שלטון.

במאה ה-8 פפין הגוץ (שליט הפרנקים) נתן לאפיפיור שטחים במסמך שנקרא "מתת פפין". זה עזר להקים את מדינת האפיפיור. אחר כך קרל הגדול עוד חיזק את הקשר בין הפרנקים לאפיפיור.

בימי הרנסאנס האפיפיורים הפכו לחזקים פוליטית. לפעמים הם נלחמו ולקחו שטחים. בתקופה קצרה האפיפיורים ישבו בעיר אביניון שבצרפת (1309, 1378).

במאה ה-18 ותחילת ה-19 המהפכה הצרפתית ונפוליאון לקחו שטחים מהאפיפיור. אחרי נפוליאון החזירו לו חלק מהשטחים בקונגרס וינה ב-1815.

הרבה איטלקים רצו מדינה מאוחדת. ב-1870 נכנסו חיילים איטלקים לרומא והעיר הפכה לחלק מאיטליה. האפיפיור סירב לקבל את זה והתקבע בתוך הוותיקן. ב-1929 נמצא פתרון והוקמה מדינת הוותיקן הקטנה.


יהודים חיו ברומא כבר אלפי שנים. בהתחלה המצב היה יחסית טוב. עם הזמן הוטלו עליהם הגבלות רבות.

בשנת 1555 האפיפיור פאולוס הרביעי הוציא צו שנקרא Cum nimis absurdum. הצו גרם להקמת גטו רומא (רובע סגור שבו חיו היהודים). החיים שם היו קשים.

בימי נפוליאון חלק מההגבלות הוסרו, אבל אחרי כן חזרו. בשנת 1858 נחטף ילד יהודי בשם אדגרדו מורטארה על ידי רשויות האפיפיור. אחרי כיבוש רומא ב-1870 קיבלו היהודים זכויות שוות.