מדרכה עילית

מדרכה עילית היא מעבר מעל הקרקע שמאפשר להולכי רגל לעבור בין בניינים בלי לגעת ברחוב. בערים רבות אלה מעברים מקורים שמגנים מפני גשם ושמש.

המעברים שייכים בדרך כלל לחברות פרטיות ולא לציבור. בדרך כלל הם בגובה של קומה או שתי קומות מעל הרחוב. יש גם מעברים גבוהים יותר, למשל במגדלים מסוימים.

המערכת הגדולה ביותר מסוגה נמצאת בקלגרי שבקנדה. היא נקראת "+15", אורכה כ-16 ק"מ ומחברת מעל 100 בנייני משרדים.

יש גם מערכות דומות מתחת לאדמה, שנקראות "עיר תת-קרקעית". בישראל קיימים מספר מעברים עיליים. דוגמאות בולטות: מעל נתיבי איילון בתחנת רכבת מרכז, הקישור בין תחנת רכבת השלום למרכז עזריאלי, ומעברים בדיזנגוף סנטר מעל רחוב דיזנגוף.

מתכננים עירוניים מציינים שלמדרכות עיליות יש השלכות שליליות על החיים ברחוב. מעברים אלה נבנים לעתים על ידי קניונים וחברות פרטיות. המטרה העסקית שלהן היא לנתב הולכי רגל אל חנויות בבעלותן.

תוצאה אפשרית היא פגיעה במסחר החופשי ברחוב. כשהאוכלוסייה עוקפת את מפלס הרחוב, הרחוב יכול להפוך למזניח או להפוך לכביש מהיר בגלל היעדר הולכי רגל. במקרים מסוימים זה משאיר את הרחוב מאוכלס בעיקר באוכלוסיות מוחלשות.

השיח על מדרכות עיליות מדגיש את הצורך לאזן בין נוחות למעבר לבין שמירה על חיי הרחוב והתנועה הטבעית של הולכי הרגל.

מדרכה עילית היא מעבר מעל הרחוב. מעבר זה מחבר בין בניינים. לא צריך לרדת אל הרחוב כדי לעבור.

מרבית המעברים מקורים. זה אומר שיש גג שמגן מצמחים ומגשם. המעברים שייכים לרוב לחברות פרטיות.

יש מערכת גדולה בשם "+15" בקלגרי שבקנדה. היא ארוכה כ-16 ק"מ ומקשרת הרבה בניינים.

לעתים מעברים עיליים גורמים לכך שאנשים פחות מטיילים ברחוב. כשהרחוב חשוך או ריק, העסקים שם יכולים להיפגע. לכן חשוב לתכנן גם מקומות נעימים לרחוב, לא רק מעברים מעליו.