בשנת 1922 קיבלה מצרים עצמאות אבל נשאר בה משטר מלוכני. אחרי מותו של המלך פואד ב־1936 עלה לשלטון בנו פארוק. בשנים שאחרי צמחו תמורות ותחושת חוסר צדק: התבוסה במלחמת 1948 פגעה בכבוד הלאומי, ההשפעה הבריטית נחשבה מטרידה, ושחיתות וחיי ראווה של המלך העמיקו את הניכור הציבורי.
לאחר הכישלון ב־1948 הקים גמאל עבד אל־נאצר את תנועת הקצינים החופשיים. מטרת התנועה הייתה להפיל את המלוכה ולהפחית את ההשפעה הבריטית. מוחמד נגיב הצטרף והפך לדמות ציבורית מובילה, אך נאצר נשאר הכוח המרכזי מאחורי הקלעים. בתנועה היו אידאולוגיות שונות, והסתירות התגלו אחרי ההצלחות.
ב־25 בינואר 1952 אירע עימות קשה באסמאעיליה בין כוחות בריטיים לשוטרים מצרים, ואחריו פרצו מהומות בקהיר. הממשלה התחלפה כמה פעמים בחודשים שלאחר מכן והמצב הפוליטי היה רופף. הקצינים החופשיים תכננו הפיכה ל־5 באוגוסט, אבל כשהתגלו שמות חבריהם הוחלט להקדים את המועד.
ליל ה־22 ביולי 1952 החלה ההפיכה. מפקדות נתפסו וחלק מהפיקוד נלכד. בבוקר ה־23 ביולי הכריזה ההנהגה על המהפכה ברדיו. המלך פארוק ויתר על כסאו ב־26 ביולי ופלג לאיטליה. בפועל עבר השלטון לידיה של תנועת הקצינים החופשיים.
הוקמה "מועצת הפיקוד המהפכנית" והוחל שלטון צבאי-אזרחי. נגיב שימש כנשיא ודמות רשמית, ונאצר הופיע כסגן ושר הפנים עד שהחל לשלוט בפועל. ב־9 בספטמבר 1952 נחקק חוק רפורמת קרקעות שהגביל בעלות קרקע ל־200, 300 פדאנים (פדאן = 4,200 מ"ר). ב־16 בינואר 1953 נאסרו מפלגות לזמן מה. "האיחוד הלאומי" הוקם כדי לגייס תמיכה. התנועה האחים המוסלמים הותרה תחילה אך הוצאה מחוץ לחוק ב־1954.
עם הזמן פרץ מאבק פנימי בין נגיב לנאצר; נאצר יצא כמנצח ונגיב הושם במעצר בית. ב־1956 אומצה חוקה חדשה, נשים קיבלו זכות בחירה, ובאותה שנה נבחר נאצר כנשיא היחיד בבחירות שנערכו ב־23 ביולי.
רפורמת הקרקעות החלישה את מעמד בעלי האדמות הגדולים. מצבם של חקלאים רבים השתפר והתרחשה תעשייה ובנייה של סכר אסואן, שתרמו לכלכלה. מבחינה פוליטית השלטון הפך אוטוריטרי: מפלגות אופוזיציה נאסרו, חופש הביטוי הוגבל ונוצר פולחן אישיות.
מצרים ניתקה בהדרגה את השפעת בריטניה. ב־1955 נחתמה עסקת נשק עם צ'כוסלובקיה. כשארצות הברית ובריטניה סירבו לסייע בבניית סכר אסואן, מצרים נותרה קרובה יותר לברית המועצות. נאצר ניסח מדיניות שהדגישה את תפקיד מצרים במעגלים הערבי, האפריקאי והמוסלמי. ניסיון איחוד עם סוריה הוביל ל"הרפובליקה הערבית המאוחדת" (1958, 1961). התערבות מצרית בתימן בתחילת שנות ה־60 התמשכה עד 1967 וצרכה משאבים רבים.
יום ה־23 ביולי מצוין מדי שנה במצרים כיום המהפכה.
הצלחה זו שימשה השראה לקבוצות ברחבי העולם הערבי. במקרים רבים קבוצות קראו לעצמן "הקצינים החופשיים" בהשפעה לרעיון, ובמדינות כמו סוריה, עיראק ולוב נראו הפיכות צבאיות דומות. ב־2000 פעלה ברשות הפלסטינית קבוצה שהשתמשה בשם זה כדי לבקר שחיתות.
ב־1922 קיבלה מצרים עצמאות. המלך פארוק שלט בשנות ה־40 וה־50. תבוסת מצרים במלחמה ב־1948, השפעה בריטית ושחיתות העלו כעס בקרב העם.
גמאל נאצר ואחרים הקימו קבוצת קצינים ב־1948. הם רצו להחליף את המלך ולשפר את מצרים. מוחמד נגיב היה מנהיג מפורסם שעמד בפניהם.
בליל ה־22 ביולי 1952 החלו הקצינים לקחת שליטה. ב־23 ביולי הוכרז על שינוי גדול בשלטון. המלך פארוק ויתר על כסאו ועזב לאיטליה.
נוצר גוף שלשלטון קוראים מועצת הפיקוד. הוחל חוק לקרקעות שגבולו 200, 300 פדאנים. פדאן (שטח) הוא 4,200 מ"ר. מפלגות נאסרו לזמן מה. האחים המוסלמים הורחקו מהשלטון ב־1954.
נאצר ויתר על חוסר הסכמות והפך למנהיג החזק. ב־1956 הוא נבחר לנשיא.
הרפורמות הפחיתו את כוח בעלי האדמות. חקלאים רבים ראו שיפור בחייהם. בניית סכר אסואן ופיתוח תעשייה עזרו לכלכלה. השלטון נשאר חזק ושלט בכלי התקשורת.
מצרים התרחקה מהשפעה בריטית. ב־1955 קנתה נשק מצ'כוסלובקיה. כשהמערב סירב לעזור בסכר אסואן, מצרים התקרבה לברית המועצות. בשנים 1958, 1961 התחברה עם סוריה לשם "הרפובליקה הערבית המאוחדת". מצרים נלחמה גם בתימן לשנים רבות.
היום ה־23 ביולי נחגג במצרים.
הפעולה במצרים השפיעה על מדינות ערב אחרות. קבוצות נוספות קראו לעצמן "הקצינים החופשיים" בהשפעה.
תגובות גולשים