מודל הנפש של זיגמונד פרויד הוא הבסיס לתאוריה שנקראת פסיכואנליזה. פרויד תיאר דרכי פעולה של הנפש כדי לעזור להבין רגשות, קשיים ומקורות סבל. הוא פיתח את הרעיונות האלה מתוך טיפול קליני ותצפיות על מטופלים, ולא רק מתוך ניסויים במעבדה.
פרויד חילק את הנפש לשלושה חלקים. ראשון: סתמי (אִיד, id), החלק שבו נמצאים היצרים והדחפים הבסיסיים. השני: אני (אגו, ego), החלק המודע יחסית שמתווך בין הדחפים למציאות. השלישי: אני עליון (סופר-אגו, super-ego), החלק שמכיל את המוסר ואת כללי החברה.
פרויד תיאר את הנפש כאנרגיה פסיכית שנעה בין החלקים. אנרגיה זו לא נעלמת אלא מומרת, כשחלק אחד "מקרין" פחות, חלק אחר מקבל את הכוח. כך למשל, אם האדם מדכא חלק מהדחפים שלו, האנרגיה הזאת יכולה להתחזק כמצפון או כמתח פנימי.
פרויד הבחין גם ברמות מודעות: המודע, הקדם-מודע (מה שניתן להעלות למחשבה בקלות) והלא-מודע (תכנים שאינם נגישים בקלות). מה שקרוי "מעשי כשל", שכחות, פליטת פה וטעויות, נחשבים לפי פרויד לרמזים לנכנסים מהלא-מודע.
על-פי פרויד, מערכת העצבים שומרת זיכרונות ומקטינה גירויים מתמידים. אפשר לדמות זאת למחסן שבו חלק מהדברים קלים לגישה וחלקם מאוחסנים במקום נגיש פחות.
פרויד הגדיר שלושה סוגי חרדה: חרדה מציאותית, תגובה לסכנה חיצונית; חרדה נוירוטית, פחד שאנרגיות פנימיות (האגו מול האיד) יברחו מאיתנו; וחרדה מוסרית, תחושת אשמה שמקורה באני העליון.
מנגנוני הגנה הם דרכים בהם הנפש מגוננת על האדם מפני חרדה. הבסיסי שבהם הוא הדחקה, העברת זיכרונות או רצונות למקום הלא-מודע כדי שלא יכאיבו. יש מנגנונים נוספים: הכחשה (לא להודות במציאות), התקה (להעביר רגשות למטרה אחרת), השלכה (לייחס לאחרים רגשות של עצמך) ורציונליזציה (להסביר התנהגות בתירוצים). דוגמה: אדם שמצדיק אלימות כ"מעשה של אהבה" משתמש ברציונליזציה.
פרויד תיאר גם כיצד הנפש מתפתחת בילדות בשלבים שבהם מוקדים שונים בגוף מעניקים הנאה ולומדים שליטה:
- השלב האוראלי (השנה הראשונה): התינוק מכיר את העולם דרך הפה. חסכים בשלב זה עלולים להוביל להרגלים כמו לעיסון חפצים.
- השלב האנאלי (בשנה השנייה והשלישית): הילד לומד שליטה על הסוגרים. דרך הזאת קשורה גם ללימוד שיתוף ושמירה על כללים.
- השלב הפאלי (כשלבי גיל 3, 5): מוקד ההנאה משתנה, ומופיעים רגשות חזקים של חיבה והערצה אל אחד ההורים, יחד עם תחרות כלפי ההורה השני. פרויד כינה את הדפוסים האלה תסביך אדיפוס אצל בנים ותסביך אלקטרה אצל בנות. פתרון תסביכים אלה כולל הדחקת חלק מהמאוויים והפנמת ערכי ההורים.
- שלב החביון (גיל 6 עד התבגרות): הרבה דחפים מדוכאים, והאנרגיה מופנית ללימוד ותחביבים.
- השלב הגניטלי (מגיל ההתבגרות ואילך): הדחפים המיניים מתעוררים שוב ומתקיימים במודעות וביחסים בוגרים.
פרויד והפסיכואנליזה השפיעו לא רק על הפסיכולוגיה, אלא גם על החברה, האמנות והספרות. תלמידיו של פרויד המשיכו ופיתחו את התאוריה בדרכים שונות; חלקם שמרו על רעיונותיו, וחלקם יצאו לכיוונים חדשים.
זיגמונד פרויד היה רופא שחקר את הנפש. הוא המציא רעיונות שעוזרים להבין רגשות והתנהגות.
הוא בנה מודל עם שלושה חלקים:
- סתמי (איד), החלק עם הרצונות הבסיסיים. זה כמו דחפים שצריכים פריקה.
- אני (אגו), החלק שמנסה להתאים את הרצונות למציאות.
- אני עליון (סופר-אגו), החלק שמזכיר מה טוב ומה רע.
יש שלוש שכבות של מודעות:
- מודע, מה שאדם יודע עכשיו.
- קדם-מודע, דברים שאפשר לזכור כשחושבים עליהם.
- לא-מודע, זיכרונות נסתרים שקשה להעלות למודעות.
טעות קטנה כמו פליטת פה יכולה להראות על משהו מהלא-מודע.
לפעמים המוח מסתיר זיכרונות קשים. זה נקרא הדחקה, להסתיר כך שהזיכרון לא יכאיב. יש גם הכחשה, לומר "לא קרה".
פרויד חילק חרדות ליצירתיות קצרות: פחד מסכנה חיצונית, פחד פנימי מפני אובדן שליטה, ופחד שמצפון יעניש.
פרויד דיבר על שלבים בילדות שבהם ילדים לומדים על עצמם:
- אוראלי (שנה ראשונה): התינוק לומד דרך הפה.
- אנאלי (שנים 2, 3): הילד לומד לשלוט ביציאות ולציית לכללים.
- פאלי (גיל 3, 5): הילד מרגיש חיבה מיוחדת להורה אחד ותחרות לגבי ההורה השני.
- חביון (גיל 6 עד ההתבגרות): הרבה דברים מדוכאים ולומדים בבית ספר.
- גניטלי (בגיל ההתבגרות): התחושות הבוגרות מתחילות והיחסים עם אחרים משתנים.
הרעיונות של פרויד עוזרים להבין למה אנשים עושים טעויות ולמה הם מרגישים כפי שהם מרגישים.
