מוזיקה

מוזיקה (מיוונית: μουσική) היא אמנות שמיעתית של סידור צלילים בזמן, ואחת מאמנויות הבמה המרכזיות בהיסטוריה האנושית. ההגדרה והחשיבות של המוזיקה משתנות לפי תרבות וקונטקסט חברתי. היא כוללת יצירות כתובות, אלתור (יצירה בזמן אמת) וצורות אלאטוריות (אקראיות). גבולות הז'אנרים פתוחים לפרשנות.

המילה "מוזיקה" מגיעה מהמילה היוונית למוזות, שהן אלת ההשראה. המוזה נקשרה להשראה אמנותית.

מוזיקה עתיקה התבססה בעיקר על ריתמיקה (קצב) ומלודיה (מנגינה). כלי הקשה, הקול וחלילים פשוטים נמצאו בממצאי תקופת האבן. באגן האינדוס נמצאו חלילים וכלי מיתר ראשונים.

בלוחות אוגרית נמצאו סימנים שמייצגים תווים, ובממצאים אזוריים נמצאו לירות, מצלתיים ותופים.

בהודו התפתחה מסורת קלאסית עתיקה (מרגה, ראגה). בסין יש היסטוריה מוזיקלית של אלפי שנים.

ביוון המוזיקה חלק מרכזי בטקסים, בתיאטרון ובחברה. במאה ה-9 אל-פאראבי כתב את "ספר המוזיקה הגדול" ופיתח מערכת טונלית ערבית. היוונים קישרו מוזיקה לטבע ולמספרים; הרומאים הפחיתו מהממד הדתי והגבילו אותה לבידור.

המוזיקה הדתית השלטת הייתה הקנטוס פלאנוס ומזמור גרגוריאני. לצד זאת התקיימה מוזיקה חילונית, ומלחינים בולטים היו לאונין, פרוטין וגיום דה מאשו.

הנהגה הפוליפונית (קולות מרובים) במוזיקה הדתית התפתחה. הדפוס הפיץ מוזיקה חדשה ברחבי אירופה. מלחינים בולטים: פלסטרינה, לאסוס.

הופעת האופרה והגיבוש של קונטרפונקט (ריבוי קווים מוזיקליים). צורות שהוגדלו כוללות פוגה, סונאטה וקונצ'רטו. באך והנדל הם דוגמאות בולטות.

בתקופה הקלאסית דגש על מרקם הומופוני, מלודיה וליווי. צמחה הסימפוניה. ממלחינים חשובים: מוצרט והיידן. בהרומנטיקה גדל הדגש על הבעה ורגש; בטהובן ושוברט היו פורצי דרך. מאוחר יותר התזמורות והאופרות התרחבו (צ'ייקובסקי, מאהלר).

המוזיקה הקלאסית המודרנית (מסוף המאה ה-19 והלאה) התפשטה במקביל להשפעות ג'אז, פופ ומוזיקה עממית. הופעה של הרדיו והפונוגרף הגבירו את ההאזנה. מלחינים כמו סטרווינסקי, שנברג וג'ון קייג' חקרו צלילים חדשים. שנברג והמשפחה שלו פיתחו שיטת שנים-עשר הטונים, שביררה את גבולות הטונליות.

הג'אז נוצר בתחילת המאה ה-20 בקהילות אפרו-אמריקאיות בארצות הברית. מקורותיו משילוב מסורות אפריקאיות ואירופאיות. מאפייניו: בלו נוטס (תווים "כחולים" בעלי תחושה מיוחדת), אלתור, פוליריתמיקה (שימוש בכמה קצבים בו-זמנית), סינקופה ושמיניות סווינג. התפתחו תתי-סגנונות רבים, מדיקסילנד ועד פיוז'ן.

מרכיבים עיקריים: גובה צליל (pitch, גבוה או נמוך), קצב (rhythm), דינמיקה (עוצמה), גוון (timbre, איכות הצליל) ומרקם (texture). יש צלילים ללא גובה מוגדר. גם השקט הוא חלק מהמוזיקה.

גווידו ד'ארצו, במאה ה-11, ייסד צורות לתיווי כמו החמשה המוזיקלית (החמשה היא מערכת של חמש שורות). מוזיקה עוברת בדרך כלל בתווים או על ידי שמיעה. תווים מציינים גובה, משך, עוצמה ולפעמים אופי וביצוע.

קיים מופע סולו (אדם אחד) והופעות אנסמבל (קבוצה). במסורות שונות יש דגש שונה על סולו או הרכב, למשל מוזיקה הודית מדגישה סולו, בעוד מוזיקה קלאסית מערבית מדגישה תזמורות ומקהלות. בעידן המודרני נוצרו הרכבים קטנים כמו להקות רוק ולהקות ג'אז.

הלחנה היא כתיבה מראש. אלתור הוא יצירה בזמן אמת. פרשנות אישית משמעה שהמבצע משנה היבטים של היצירה לפי טעמו.

מוזיקה שימשה לריפוי, להרגעה ולחיזוק זהות לאומית. במיתולוגיות ובמקרא יש לה תפקידים חברתיים ורגשיים. היא יכולה גם לחבר בין תרבויות שונות.

שמיעת מוזיקה מפעילה אזורים רבים במוח. מוזיקה משפיעה על המאמץ הגופני, הורדת לחץ ושיפור השינה. נגינה מפעילה אזורים שמיעתיים, מוטוריים ועיצובים חזותיים. היא מחזקת יכולות זיכרון ולמידה. יש אנשים עם אנהדוניה מוזיקלית שמעטים אינם חשים הנאה ממוזיקה (כ-3%). שומעים בעוצמה גבוהה עלולים לפגוע בשמיעה.

מחקרים עכשוויים בחנו השפעות מוזיקה על קוגניציה והתגובות הפיזיולוגיות שלה. בתחום זה יש התפתחות מחקרית גם בישראל.

שירת הלוויים בבית המקדש ותפקיד המנגן בתנ"ך לדוגמה דוד מול שאול. מסורות של חזנות ופרקי תפילה מלווים במנגינה.

מוזיקה טקסית במיסה ובליטורגיות שונות. כלי מרכזי בכנסייה הוא העוגב.

יש מסורות שירה דתית רבות, למשל מזמור גרגוריאני, מזמורי הוודות, קריאת הקוראן, זמרור טיבטי ושיטות זמרור כמו Hare Krishna ו-Shigin היפני.

מוזיקה היא אמנות של צלילים מסודרים בזמן. צלילים אלה יוצרים שירים, מנגינות וקצב.

המילה מוזיקה הגיעה מהמילה היוונית למוזות. מוזות הן אלות ההשראה.

לפני אלפי שנים אנשים השתמשו בקול, בתופים ובחלילים. נמצאו אפילו עצמות עם חורים ששימשו כחליל.
בתרבויות עתיקות כמו הודו וסין היתה מוזיקה מאוד ישנה ומפותחת.
ביוון העתיקה מוזיקה היתה חשובה בטקסים ובתיאטרון. הרומאים השתמשו בה יותר לבידור.

בימי הביניים שרו מזמורים בכנסייה. מאוחר יותר הופיעו אופרה ותזמורת.
מלחינים מפורסמים: באך במוזיקת בארוק, מוצרט בתקופה הקלאסית ובטהובן ברומנטיקה.

הג'אז התחיל בארצות הברית בתחילת המאה ה-20. הוא נולד משילוב של מוזיקה אפריקאית ואירופית. בג'אז יש הרבה אלתור, כלומר נגינה שנוצרת ברגע.

דברים חשובים במוזיקה: גובה צליל (גבוה או נמוך), קצב (כמה מהר או לאט), עוצמה (חזק או חלש) וגוון (איך הכלי נשמע).
גם השקט חשוב במוזיקה.

לא היה תמיד כתב. במאה ה-11 נזיר בשם גווידו ד'ארצו עזר להמציא צורה לכתוב תווים על חמשה שורות.

יש הופעות של אדם אחד (סולו) והופעות של קבוצות כמו תזמורת או להקה.

הלחנה היא כתיבת שיר מראש. אלתור הוא לנגן משהו חדש במקום.
ג'אז ומסורת ערבית יודעים הרבה אלתור.

שמיעת מוזיקה מעוררת חלקים רבים במוח. מוזיקה יכולה להרגיע ולעזור לישון. נגינה משפרת זיכרון ויכולות חשיבה.
יש אנשים שמוסיקה לא עושה להם הנאה; זו תופעה נדירה.
שירים חזקים מדי עלולים לפגוע בשמיעה.

ביהדות שרו בבית המקדש והשתמשו בניגונים לתפילות. בנצרות גם יש מוזיקה טקסית, לעיתים עם עוגב.
יש מזמורי תפילה גם בהינדואיזם, בבודהיזם ובאיסלם.

מוזיקה מחברת בין אנשים. היא יכולה להרגיע, לשמח ולגרום לנו לזכור דברים.