מוזיקה אקספרסיוניסטית

מוזיקה אקספרסיוניסטית נכתבה בעיקר על ידי ארנולד שנברג, אלבן ברג ואנטון וברן. שלושת המלחינים הללו כונו "האסכולה הווינאית השנייה".

המוזיקה מבטאת רגשות חזקים של פחד, לחץ ולעיתים טירוף הקשורים לחיי העיר בתחילת המאה העשרים. יצירות אלה נוטות להישמע מתוחות ותזזיתיות כי הן חסרות "מרכז טונאלי", כלומר אין צליל אחד שמרגישים כמוקד או "בית" במוזיקה.

בתחילת דרכו כתב שנברג מוזיקה פוסט-רומנטית בדומה למורהו גוסטב מאהלר. דוגמה מוזכרת היא היצירה "ליל זוך". לאחר מכן ביטל שנברג את הטונאליות ויצר מוזיקה אטונאלית, מוזיקה בלי מרכז טונאלי. הוא עשה זאת משני טעמים: רצון לחדש את השפה המוזיקלית, ותפיסת אסתטיקה אקספרסיוניסטית שרצתה ביטוי קשה ודיסוננטי (דיסוננטי = צלילים שנשמעים מתוחים ולא נעימים בדרך מוכרת).

בשנות ה־20 פיתח שנברג את שיטת שנים-עשר הטונים. בשיטה זו מסדרים מראש את כל הצלילים (הטונים) בסדרה כך שאף צליל לא יהיה חשוב יותר מאחר. התוצאה היא יצירה ללא תחושת מרכז טונאלי. ברג ובברן היו תלמידיו והמשיכו את רעיונותיו כל אחד בדרכו.

השפעת המוזיקה האקספרסיוניסטית הייתה משמעותית בעולם המוזיקה, בדומה להשפעתה של המוזיקה של ואגנר, כמו ב"טריסטן ואיזולדה".

זו מוזיקה של ארנולד שנברג, אלבן ברג ואנטון וברן. הם נקראו האסכולה הווינאית השנייה. (אסכולה = קבוצה של מלחינים.)

המוזיקה מראה רגשות חזקים כמו פחד ובלבול. היא יכולה להישמע מתוחה כי אין לה "בית" מוזיקלי. "בית" מוזיקלי = צליל חשוב שמרגישים אליו.

שנברג כתב בתחילה מוזיקה בדומה לגוסטב מאהלר. אחר כך הפסיק להשתמש ב"בית" וכתב בלי מרכז טונאלי. בהמשך המציא שיטה שנקראת שיטת שנים-עשר הטונים. זו שיטה שמטפלת בכל הצלילים באותה חשיבות. ברג וברן היו תלמידיו והמשיכו בדרכים שלהם.