שירה דיבורית

שירה דיבורית (בגרמנית: Sprechgesang או Sprechstimme) היא טכניקה קולית שנמצאת בין שירה לבין דיבור. שיטה זו הופיעה כבר בסוף המאה ה-19 ושימשה מלחינים קלאסיים.

ארנולד שנברג הסביר בהקדמה ל'פיירו הסהרורי' (1912) איך להשיג שירה דיבורית: יש לשמור על המקצבים המצוינים בתווים, אך במקום להחזיק את אותו גובה יש להתחיל בגובה הכתוב ואז מיד להינתק ממנו בגליסנדו. גליסנדו הוא החלקה בין גבהים, כלומר החלקה של הקול ממקום אחד לאחר.

השימוש המוקדם המוכר נעשה באופרה של אנגלברט הומפרדינק 'ילדי המלך' (1897), אך הטכניקה מזוהה בעיקר עם האסכולה הווינאית השנייה. שנברג כתב שירה דיבורית לתפקיד הקריין ב'שירי גורה' (Gurre-Lieder), כמעט כל 'פיירו הסהרורי' וגם ליצירות כמו 'משה ואהרון' ו'ניצול מגטו ורשה'. בתיווי שלו שירה דיבורית מסומנת בדרך כלל בצלבים קטנים על רגלי התווים, או שראש התו הוא צלב קטן.

אלבן ברג השתמש בגרסה משלו וטען למעבר בין שירה דיבורית לשירה רגילה ביצירות כמו 'ווצק' ו'לולו'. קורט וייל אימץ את הטכניקה כדי להתאים את קול הנציגה לוטה לניה בתפקיד ג'ני באופרה בגרוש; גם דמויות אחרות נעשו בהן שימוש.

בנוסח התיווי מציינים מלחינים שונים את שירה הדיבורית בדרכים שונות: קו יחיד על רגלי התווים אצל ברג, או שימוש ב-X במקום ראשי תווים אצל מלחינים אחרים. מאז ראשית שנות ה-90 בגרמניה המונח קיבל גם משמעות עממית אחרת, והוא מתאר לפעמים מוזיקת ראפ בשפה הגרמנית.

שירה דיבורית היא דרך לשיר שנמצאת בין שירה לדיבור. השם בגרמנית הוא Sprechgesang או Sprechstimme.

המשתמשים בטכניקה הזו בצלילים קלאסיים כבר בסוף המאה ה-19. אחד השימושים הראשונים היה באופרה 'ילדי המלך' של הומפרדינק מ-1897.

שנברג השתמש הרבה בטכניקה הזו, למשל ב'פיירו הסהרורי'. הוא אמר שצריך להתחיל על התו הכתוב ואז מיד להחליק הלאה. ההחלקה נקראת גליסנדו, החלקה בין צלילים.

ברג חלק על השימוש בין שירה דיבורית לשירה רגילה ב'ווצק' ו'לולו'. קורט וייל השתמש בטכניקה כדי להתאים את קולה של לוטה לניה בתפקיד ג'ני.

בכתיבה מוסיקלית שירה דיבורית מסומנת לעתים בצלב על התו או ב-X במקום ראש התו. מאז תחילת שנות ה-90 בגרמניה המונח משמש גם לתאר מוזיקת ראפ בגרמנית.