מיכאל שלי

מיכאל שלי הוא רומן של עמוס עוז שיצא לאור ב-1968. הספר ביסס את מקומו של עוז בספרות העברית ותורגם לעשרות שפות. הוא גם הופיע ברשימת מאה הספרים החשובים של המאה ה-20 של הוצאת ברטלסמן, והרומן העברי היחיד ברשימה.


הסיפור מתרחש בשכונת מקור ברוך בירושלים בשנות החמישים, אחרי מלחמת העצמאות ובתקופת הצנע. חנה גרינבאום, סטודנטית לספרות, פוגשת את מיכאל גנץ, סטודנט לגאולוגיה (מדע העוסק בסלעים ובמבנה כדור הארץ), על מדרגות הקמפוס הזמני. הוא מציל אותה מנפילה, ומיד נוצרת תלות: חנה רוחנית וחולמנית, מיכאל מצוי ומעשי. היא חיה בזיכרונות ילדות ובדמיונות; הוא מנסה להגן ולהמשיך בחיי היום־יום.

לאחר הנישואים חנה נוטשת את הלימודים ועובדת כעוזרת גננת בגן ילדים דתי. הזוג שוכר דירה אפורה בתקווה לעתיד טוב יותר. חנה נכנסת להיריון ומסרבת להפלה, למרות ניסיונות השכנוע של דודתו של מיכאל, רופאת ילדים קפדנית. במהלך ההיריון ולאחר הלידה היא מתרחקת יותר ויותר מהמציאות וכמעט לא משתתפת באופן רגיל בחיי המשפחה.

בהזיותיה חנה חוזרת לילדותה: היא מדמיינת את התאומים הערביים, חליל ועזיז (חברים אמיתיים או מדומים), ספינה בריטית בשם דראגון וקפטן נמו, וגיבורי ספרים כמו מיכאל סטרוגוב. היא רואה סצנות חלומיות, ילדה במעיל כחול שנעלמת, ומנסה למצוא נחמה אצל גננת זקנה. במציאות היא מבזבזת כסף בקניות במקום לחסוך לדירה חדשה, ומכחישה את הסיכונים שמיכאל רואה.

במהלך מבצע סיני, כשמיכאל מתגייס, חנה מנסה להעביר את עצמה למחלה קשה כדי לברוח מהאחריות. מיכאל מבוהל וחושש, אך אינו מצליח להבין את מצבה. בסוף הספר היחסים בין השניים מתדרדרים. מיכאל "נופל בשבי" של חברתו ללימודים, וחנה מגיעה אל סף תהום; סיום הספר נשאר פתוח לגבי עתידה, האם תחזור לחיים רגילים או תעמיק בטירוף או במוות.


כמה מבקרים קישרו את דמות חנה לאם של עמוס עוז, כפי שמתאר המחבר גם באוטוביוגרפיה שלו. עוז עצמו הכחיש תיאור אישי מלא וטען שיש רק קווי דמיון אך חנה חזקה יותר מאמו. הסיום נשאר לא מוחלט ומזמין פרשנויות שונות.

הספר נבדל גם בסגנון: הוא כתוב בגוף ראשון נשי, בחירה שנעשתה על ידי כותב גבר. עוז הסביר שכתב כך מתוך תחושת ודאות אז, אך בהמשך הודה שלא היה בטוח ביכולתו זו. יצירה זו משכה ניתוחים רבים, ועוז הגיב לדרכים שונות שבהן פירשו אותה המבקרים.


עוז התחיל לכתוב את הספר בגיל 24. הכתיבה נמשכה כשנה וחצי, בעבודה משולבת: הוראה וחיי קיבוץ. את הטקסט כתב בלילות בחדר המשפחה, כשהוא לעתים יושב בחדר השירותים כדי לא להפריע לשנת אשתו ולשמור על הרגלי עישון בזמן הכתיבה. הוא הדגיש שיש לקרוא את הספר בהקשרו, שכן נכתב לפני 1967, ושלא כל הדימויים יכולים להיחשב כסמלים פוליטיים.

המסע מהכתב ליד המדפוס לא היה פשוט: כתב היד נדחה תחילה על ידי הוצאות שונות. לבסוף נכלל הספר בסדרה שורתית בגלל תקלה בהוצאה, וההצלחה שהגיעה לאחר מכן היתה מפתיעה גם לעוז עצמו. ב-1975 עובד הספר לסרט בידי דן וולמן, שקיבל כמה פרסים.

היצירה זכתה לפרסום רחב ותורגמה לעשרות שפות, והפכה לאחת מהספרות הישראלית הבולטת של המאה ה-20.

מיכאל שלי הוא רומן של עמוס עוז שיצא ב-1968. הספר תורגם להרבה שפות והוא מוכר בעולם.


הסיפור קורה בירושלים בשנות החמישים. חנה, סטודנטית לספרות, פוגשת את מיכאל, סטודנט שלומד גאולוגיה (הלימוד של אבנים ואדמה), והוא מציל אותה מנפילה על מדרגות הקמפוס. הם מתאהבים ונישאים.

חנה חולמנית ורחוקה לעתים. מיכאל מעשי ואחראי. אחרי הנישואים חנה עובדת בגן ילדים. היא נכנסת להיריון ולא רוצה להפלה. דודתו של מיכאל, רופאת ילדים, מנסה לשכנע אחרת.

חנה חווה חלומות והזיות. היא זוכרת חברים מהילדות, כמו תאומים דמיוניים, ודמיינה ספינה וקפטן מיתולוגי שמחפשים לעזור לה. לפעמים היא מתנהגת באובססיה, קונה דברים במקום לחסוך, ומתרחקת ממיכאל.

במקום לנסות להחלים היא רוצה לברוח מהאחריות. כשמיכאל מגיע לשירות צבאי, מצב הסיפור נהיה קשה. בנטייתה החזקה לחלומות חנה מגיעה לסף סכנה. הספר מסתיים ללא תשובה מוחלטת אם היא תחזור לחיים רגילים או תישבר.


חלק מהמבקרים חשבו שחנה דומה לאם של המחבר. עוז אמר שיש דמיון, אך חנה חזקה ושונה ממנה. הסיפור כתוב מנקודת מבט של חנה, כאילו היא מספרת.


עמוס עוז כתב את הספר כשלא היה בן 25. הוא כתב במשך שנה וחצי, בלילות, בזמן שעבד. לפעמים כתב בחדר השירותים כדי לא להעיר את אשתו ולשמור על הרגליו. בתחילה כמה הוצאות דנו אם להוציא את הספר, ואז הוא פורסם והצליח. מאוחר יותר נעשה גם סרט מהספר.

הספר מציג אהבה, זיכרונות וחלומות. הוא משאיר הרבה שאלות פתוחות על מה שקורה לדמויות.