מכונת תפירה

מכונת תפירה היא מכונה שמחברת בדים או עור בעזרת לולאות חוט רצופות (תפרים).

מכונות ביתיות מודרניות יכולות לתפור כ-1,500 תפרים בדקה. זו מהירות גבוהה בהרבה מעבודה ידנית. מכונות תעשייתיות מהירות יותר; יש דגמים עם 7 מחטים שתופרות עד כ-20,000 תפרים בדקה.

פיתוח מכונת התפירה נעשה על ידי מספר אנשים לאורך המאה ה‑18 וה‑19. באמצע המאה ה‑18 הומצאה כבר מכונה לרקמה. בשנת 1770 תומאס סיינט המציא מכונה לתפירת עור, אך היא לא נכנסה לשימוש רחב. ב־1830 המציא הבריטי ברתלמי תימונייה את מה שנחשב למכונת התפירה השימושית הראשונה; מתפרתו נהרסה על ידי המון שחושש מאבטלה.

וולטר האנט מניו יורק תיאר מערכת שבה מחט עם חור קרוב לקצה משכה את החוט ויצרה לולאה. מתחת לבד היה חוט שני בסליל, שחיבר את הלולאה. ב־1846 אליאס האו שיכלל את הרעיון. אחר כך אייזק מֶריט סינגר שיפר את המחט והתחיל לייצר מכונות המוניים מ־1851, ולכן נחשב לרבים כאבי מכונת התפירה.

מכונות ביתיות היום יודעות לבצע תפרים שונים, למשל תפר זיגזג ותפרי רקמה. יש דגמים שגם תופרים כפתורים. מכונות תעשייתיות מתאימות לעבודה מורכבת על ביגוד ונעליים. חלק מהחברות מייצרות גם מכונות ביתיות וגם תעשייתיות, כמו תאגיד סינגר; אחרות, כמו juki, מתמחות בתעשייה בלבד.

מכונת תפירה מחברת בדים עם חוט. הלולאות של החוט נקראות תפרים.

מכונות לבית תופרות עד כ־1,500 תפרים בדקה. מכונות גדולות בתעשייה תופרות אפילו יותר. יש דגמים עם שבע מחטים שתופרות עד כ־20,000 תפרים בדקה.

מאבות המכשיר היו המצאות במאה ה־18. ב־1770 תומאס סיינט בנה מכונה לתפירת עור. ב־1830 ברתלמי תימונייה המציא מכונה שימושית ראשונה. אנשים שהחשיבו את המכשירים כאיום הרסו את מתפרתו.

וולטר האנט המציא מחט עם חור קרוב לקצה. מחט זו גרמה ללולאה בחוט עליון. מתחת לבד יש חוט נוסף בסליל, והם נשזרים יחד. ב־1846 אליאס האו שיפר את המכונה. אייזק סינגר שיפר אותה עוד והתחיל לייצר הרבה מכונות משנת 1851.

מכונות מודרניות יכולות לעשות תפרים שונים. יש מכונות שתופרות כפתורים. חברות כמו סינגר ו־juki מייצרות מכונות שונות.