המלחמה פרצה ב-13 באפריל 1975, בעקבות מתחים דתיים וחברתיים ובתוך כך התגברו עימותים בין מיליציות נוצריות לארגונים פלסטיניים. מיליציה היא כוח חמוש שאינו חלק מצבא מדינה.
העימותים נמשכו עד 1990, עם פרקים של הפסקות אש, התערבויות זרות ושינויים פוליטיים עמוקים. במהלך המלחמה השתתפו קבוצות רבות: מיליציות נוצריות, מפלגות שמאל ומפלגות סוניות ושיעיות, וכן ארגונים פלסטיניים כמו אש\"ף (ארגון לשחרור פלסטין).
המחנה הרדיקלי (ה״שמאל״) קידם שינויים במערכת הפוליטית והיה מאוחד בתחילת המלחמה בתנועה הלבנונית הלאומית. האגף כלל קבוצות מעורבות, חלקן פלסטיניות וחלקן לבנוניות.
המחנה השמרני (הנוצרי) היה יותר מאורגן עדתית. המיליציות המרוניות מילאו תפקיד מרכזי בלחימה וקיבלו תמיכה חיצונית.
ההנהגה הסונית והרוח החברתית שלה היססה בין תמיכה ברדיקליזם לבין פשרה פוליטית. הממסד הדתי הסוני ארגן מפגשים להשגת הסכמות.
ההנהגה השיעית החלה ככוח פשרני, אך החלה לאבד השפעה ליד תנועות מיליטנטיות, במיוחד אמל, שנוסדה על ידי מוסא אל-צאדר.
שלב ראשון (1975, 1976): ההתלקחות המקומית ביבשה ובבירות, אירועי עין-רומאנה, טבח כרנתינא וטבח דאמור הגבילו את האפשרויות לפשרה. הצבא הלבנוני החל להתפורר.
מעורבות אזורית: סוריה התערבה צבאית ודיפלומטית ממניעים אסטרטגיים, כלכליים ופוליטיים. נשלח כוח בין-ערבי כדי לנסות לשמור על הפסקות אש.
שלב שני (1976, 1982): סוריה חיזקה את השפעתה. הופעלו מבצעים צבאיים, וישראל התערבה בחלקים של הגבול והקימה רצועת ביטחון לאחר מבצע ליטני ב־1978. יוניפי\"ל (כוח שמירת שלום של האו"ם) נשלח לדרום.
שלב שלישי (1982, 1984): פלישת ישראל ב-1982 (מבצע שלום הגליל) הביאה את צה\"ל למזרח ביירות. קרבות כבדים ולחצים בינלאומיים הובילו לפרסום הסכמות ופינוי אש\"ף בעזרת כוח רב-לאומי.
טבח סברה ושתילה ב-1982 היה אירוע מזעזע שבו נרצחו עשרות ואף מאות פליטים פלסטינים במחנות בביירות. האירוע עורר ביקורת בינלאומית.
שלב רביעי (1985, 1988): ״מלחמת המחנות״ ועימותים בין אמל לחזבאללה הובילו להחרפת האלימות בתוך הקהילה השיעית.
הסכם טאיף (1989) קבע רפורמות פוליטיות וחלוקת כוח חדשה, והיה צעד מרכזי לקראת סיום הלחימה. ב־1990 כוחות סוריים כבלו את שליטתן בעניינים הפנימיים.
ב־1991 הועבר חוק חנינה פוליטית, רוב המיליציות פורקו, ובסופו של דבר נשמר צבא לבנון כמוסד רשמי יחיד, אם כי השפעות עדתיות נמשכו.
הנתונים הרשמיים מדברים על עשרות אלפי הרוגים, מספרים גדולים של פצועים ונעדרים, ועקירה המונית של אזרחים (כמחצית עד מיליון בערך עזבו או היגרו). הנזק הכלכלי והבריחה של מומחים גרמו לקיפאון ארוך טווח.
המלחמה הולידה ארגוני כוח חדשים, כמו חזבאללה, שקיבל תמיכה איראנית והפך לשחקן מרכזי בשנות ה־80 וה־90. השפעת סוריה בלבנון התעצמה עד 2005, וישראל נסוגה מדרום לבנון ב־2000.
לבנון נשאה צלקות עמוקות: פגיעה בתשתיות, פליטים, מוקשים ואלפי נעדרים. המערכת הפוליטית שונתה, אך המתחים העדתיים והשפעות של קבוצות חיצוניות נותרו חלק מן המציאות הפוליטית.
המלחמה התחילה ב-1975. היא נמשכה הרבה שנים. אנשים רבים נאלצו לעזוב את הבתים שלהם.
מיליציה (כוח חמוש של אזרחים) נפגעה והילחמה הפכה לעדתית. זה אומר שקבוצות שונות, לפי דת, נלחמו זו בזו.
היו מיליציות נוצריות, קבוצות מוסלמיות, וארגונים פלסטינים כמו אש\"ף (ארגון פלסטיני גדול).
גם מדינות שכנות התערבו. סוריה שלחה חיילים. ישראל נכנסה ללבנון ב-1982.
ב-1982 היה טבח במחנות הפליטים סברה ושתילה. רבים נפגעו. האירוע גרם לזעזוע גדול בעולם.
ישראל פלשה כדי להילחם באש\"ף. לאחר מכן הגיעו כוחות בין-לאומיים לפנות לוחמים.
באוקטובר 1989 נחתם הסכם בשם טאיף. ההסכם עזר להפסיק את רוב הלחימה.
בשנים שאחר כך פורקו חלק מהמיליציות. סוריה נשלטה בלבנון עוד שנים רבות. ישראל יצאה מדרום לבנון בשנת 2000.
הרבה אנשים נפגעו. יש נזקים לבית ולכלכלה. יש עדיין מוקשים באדמה. חיי המדינה שוקמו לאט.
תגובות גולשים