מלחמת האזרחים הפינית

מלחמת האזרחים הפינית (Suomen sisällissota) התרחש בתחילת המאה ה-20 מיד אחרי הכרזת עצמאות פינלנד. הצדדים היו "לבנים" (אנשי ימין) ו"אדומים" (אנשי שמאל). כ־37,000 פינים נהרגו במהלך המלחמה.

לפני המאה ה-20 לא הייתה פינלנד מדינה עצמאית. במשך כ-700 שנים הייתה בשליטה שוודית. ב-1809 נכבשה על ידי הצאר הרוסי והוצמדה לאימפריה הרוסית בדמות "דוכסות", שטח תחת חסות אך לא מדינה ריבונית. המאבק בין רוסיה לשוודיה במאה ה-19 פגע בפינים וגרם לרעב ומגפות. נפילתו של הצאר ומהפכת 1917 אפשרו לסנאט הפיני להכריז על עצמאות ב-6 בדצמבר 1917.

החברה הפינית התחלקה על רקע כלכלי וחברתי. הצדדים העיקריים היו הלבנים, תומכי ימין ובעלי מעמד חקלאי ורכוש, והאדומים, תומכי שמאל בעיקר בערים התעשייתיות.

הלבנים שלטו בעיקר בצפון ובמרכז פינלנד, שם חיו חוואים מבוססים. האדומים שלטו בדרום, בערים התעשייתיות. היו מובלעות של כל צד, כמו הלסינקי שתחילה נשארה לבנה ואז נכבשה על ידי האדומים.

לשני הצדדים היו בין 50,000 ל-90,000 לוחמים בסך הכל. בצבא האדומים היו רוב המתנדבים, כולל צעירים מאוד בגיל 15, 17, שהוחמשו ויצאו לקרב. הלבנים הסתמכו יותר על גיוס סדיר והחזיקו בכוח מובא ומאורגן יותר: היו להם כ-84 קצינים שוודים שהתנדבו, וגם יחידת עילית בת כ-1,300 חיילים שהוכשרה בגרמניה וסייעה להם.

האדומים השתלטו על הלסינקי ב-28 בינואר 1918 והחלו מתקפה שנסתיימה באמצע מרץ. עם זאת, המפקדה האדומה התחלפה פעמים רבות והמתנדבים לא עמדו במתקפות נגד מאורגנות של הלבנים. ב-29 בינואר קבעו הלבנים את ואסה כבירתם. באמצע מרץ הם יצאו במתקפת נגד שהשיבה להם יוזמה.

הגרמנים הנחיתו כוחות בתחילת אפריל. משחתות גרמניות הפגיזו עמדות אדומות, וחיילים גרמניים כבשו את הלסינקי ב-13 באפריל. פינלנד הלבנה חגגה ניצחון ב-16 באפריל.

מפקד הלבנים, קארל גוסטף אמיל מנרהיים, קידם מתקפה נגד טמפרה, עיר תעשייתית חשובה בדרום-מערב. המתקפה התחילה ב-16 במרץ, הצור על טמפרה נמשך עד ה-24 במרץ, והלחימה בעיר הסתיימה ב-6 באפריל. הלבנים כבשו את טמפרה, לקחו בשבי כ-10,000 אדומים, ואבדות הלבנים היו כ-700, 900 חיילים. האדומים איבדו כ-1,500 חיילים. קרב טמפרה נחשב לאחד הקרבות המדממים ביותר בהיסטוריה של המדינות הנורדיות.

האדומים נסוגו מטמפרה לויפורי, שם הובסו ב-5 במאי.

התוצאות היו קשות: לפי הסוציאל-דמוקרט ואינו וויונמה נהרגו כ-30,000 פינים בידי אחיהם ועוד עשרות אלפים הוחזקו במחנות מעצר. דרום פינלנד סבל מרעב. הכלכלה חזרה לתפקוד רגיל רק ב-1925. רבים מהסוציאליסטים ברחו לרוסיה, והחברה הפינית נשארה מושפלת מפילוגים חברתיים במשך שנים.

פינים ביקשו מהגרמנים להשאיר כוחות. ב-7 במרץ 1918 נחתם הסכם צבאי עם גרמניה, ובמערכת לחצו לבחור מלך גרמני, פרידריך קרל. לאחר שחיילי גרמניה חתמו על שביתת נשק ב-11 בנובמבר 1918, הם עזבו את פינלנד עד 16 בדצמבר. המלך התפטר ב-20 בדצמבר. בעקבות זאת פגה ההשפעה הגרמנית והוקמה דמוקרטיה מערבית. ב-3 במרץ 1919 התכנס פרלמנט חדש, וארצות הברית ובריטניה הכירו בפינלנד ב-7 במאי 1919.

הספר הראשון על המלחמה היה "מצוקה רצינית" של פראנס אמיל סילנפא, שיצא בשנת 1919. גם ואינו לינה עסק בנושא בטרילוגיה שלו, ובשירה פורסם "העידן הגדול" מאת ברטל גריפנברג. יש יצירות נוספות שנוגעות לחוויות מהמלחמה, כולל תיאורים של אירועים בכלא ושל זכרונות אישיים כמו ה"פואמה של טמפרה 1918".

מלחמת האזרחים הפינית פרצה מיד אחרי שפי́נלנד הכריזה על עצמאות ב-1917. שני צדדים נלחמו: "אדומים" (אנשי שמאל) ו"לבנים" (אנשי ימין). כעשרות אלפי אנשים נהרגו.

לפני כן פינלנד הייתה תחת שלטון שוודיה ואז תחת רוסיה. בשנת 1917 היא הכריזה שהיא עצמאית.

הלבנים שלטו בצפון ובאזור הכפרי. האדומים שלטו בדרום ובערים.

האדומים כבשו את הלסינקי בתחילת 1918. הלבנים בנו כוח מאורגן יותר. גרמניה עזרה ללבן, וכוחות גרמניים נכנסו לארץ באביב.

טמפרה הייתה עיר תעשייתית חשובה. אחרי מצור ולחימה, הלבנים כבשו את העיר ב-1918. רבים נפגעו בצדדים השונים.

אחרי המלחמה הייתה הרס וקשיים. אנשים רבים נעצרו וחלקים מהאוכלוסייה עזבו את המדינה. הכלכלה השתפרה רק אחרי כמה שנים. בסוף 1918 הגרמנים עזבו ופינלנד הפכה למדינה דמוקרטית.

כבר ב-1919 יצאו ספרים על המלחמה. הסופרים כתבו על החיים, הקרב והתחושות של אנשים בזמן המלחמה.