מלחמת צ'צ'ניה הראשונה (ברוסיה: "המבצע להשבת הסדר החוקתי ברפובליקת צ'צ'ניה") התנהלה בשטחי צ'צ'ניה ובצפון הקווקז בין כוחות רוסיים לבין הרפובליקה הצ'צ'נית של איצ'קריה. הרפובליקה הכריזה על עצמאות ב-1991, בראשות דז'וחאר דודאייב, ותבעה פרידה מהפדרציה הרוסית. המטרה הרוסית הייתה להשיב את השליטה הפדרלית במחוז הבדלני.
במהלך הפרסטרויקה קמו תנועות לאומיות רבות, ובצ'צ'ניה הוקם ב-1990 הקונגרס הלאומי הכללי של העם הצ'צ'ני תחת הנהגתו של דז'וחאר דודאייב. ב-8 ביוני 1991 הוכרזה עצמאות, וב-27 באוקטובר נערכו בחירות שמינתו את דודאייב כנשיא. רוסיה לא הכירה בתוצאות אלה. לאחר פירוק ברית המועצות המשיכה צ'צ'ניה לבנות מוסדות מדיניים וצבאיים, אך גם נפגעה מפשע ציבורי חמור, חטיפות מסחר כופר, ושיבושים בקווי התחבורה והיצוא.
באמצע שנות התשעים רוסיה ניסתה להשיב את סמכותה במחוז. הכוחות הפדרליים נסוגו בעבר, מה שאיפשר לבדלנים להשתלט על מצבורי נשק שנשארו. מאז 1992 עמד המצב המקומי על חוסר סדר ושחיתות, ובהמשך נוצרו עימותים פנימיים בין דודאייב לבין קבוצות מקומיות שתמכו ברוסיה.
הכוחות הרוסים נכנסו לצ'צ'ניה בדרך לגרוזני ב-11 בדצמבר 1994. הכניסה פגשה בהתנגדות עיקשת. התכנון הרוסי כלל שימוש בטנקים ונגמ"שים, אך ההיערכות הלוגיסטית והאירוח בשטח עירוני היו לקויים. הצ'צ'נים נעזרו במארבים, בצלפים מיומנים, ובשימוש ב-RPG-7 (מטול רקטות נגד שריון) כדי להשמיד כלי שריון.
טקטיקת המורדים כללה חסימת השיירות על ידי פגיעה בראשון ובאחרון במשוריין, מה שהפך את יתר הטור למטרה קבועה. צלפים צידדו בתפקידי תצפית וירו על מפקדים וחיילים שיצאו מכלים משוריינים. בנוסף ניצלו המורדים ערכות קשר רוסיות ופונו ממכשירי קשר שנלקחו מהחיילים כדי לכוון אש ארטילרית (תותחים גדולים) לעמדות רוסיות.
הרוסים פתחו בהרעשה ארטילרית כבדה על גרוזני, ואחר כך נכנסו חיילי חי"ר (חיילים הרגליים) לעיר. הקרבות בעיר היו קשים והרסניים. בהמשך כבשו הרוסים חלקים מהעיר, אך המלחמה גרמה להשמדת תשתיות רבות ולנפגעים רבים בקרב אזרחים.
באוגוסט 1996 כוחות צ'צ'נים בגודל כ-1,500 לוחמים פתחו במתקפה על גרוזני והטילו מצור על כ-7,500 חיילים רוסיים. תגבורות משוריינות שנשלחו נוכו ונפגעו. ב-31 באוגוסט 1996 נחתם הסכם הפסקת אש שכלל נסיגת כוחות הרוסיים מצ'צ'ניה. לפי ההערכות, נהרגו אלפי חיילים משני הצדדים, ועשרות אלפי אזרחים צ'צ'נים; הערכת הרוסים למספרים עומדת על 17,391, בעוד מקורות מערביים נוקבים בטווח של 5,000, 15,000 לצד הצבאי, ו-30,000, 40,000 אזרחים.
המלחמה הסתיימה בפגיעה קשה בתשתיות של צ'צ'ניה, ברמת הרס גבוהה וביצירת גל פליטים גדול. רבים ראו בה שימוש מופרז בכוח מצד הרוסיה, בטענות של פגיעה באוכלוסייה האזרחית.
שתי המפלuggleולות ניהלו מאבק תקשורתי נרחב. השלטון הצ'צ'ני פנה ראשון לקהל המקומי באמצעות שידורי נשיא דודאייב ועיתונות מקומית, כדי לגבש תמיכה פנימית. במקביל ניסו הצ'צ'נים להשפיע על דעת הקהל הרוסית, בתקווה לעורר מחאה נגד המלחמה. לבסוף הופנו מסרים גם לקהילה הבינלאומית על מנת לתאר את הפעולות הרוסיות כהפרת זכויות אדם. לצורך זה הוקלטו שידורים והוזמנו עיתונאים זרים אל זירות הקרב.
הצד הצ'צ'ני הובל בין השאר על ידי דז'וחאר דודאייב, שאמיל בסאייב וראשי כוח מקומיים אחרים. בצד הרוסי הבולטים היו נשיא בוריס ילצין ושר ההגנה פאבל גרצ'וב, וכן מפקדי צבא שפיקדו על הכוחות בפועל.
צ'צ'ניה הכריזה על עצמאות ב-1991. דז'וחאר דודאייב הוּא מנהיג הצ'צ'נים. רוסיה לא קיבלה את זה.
ב-11 בדצמבר 1994 נכנסו חיילים רוסים לצ'צ'ניה. הם רצו לשלוט על בירתה, גרוזני. בעיר היו מארבים ומחסות. מארב זהו מקום שמחכים בו לאויב כדי לתקוף.
הצ'צ'נים השתמשו בצלפים. צלף הוא חייל שיורה מרחוק בדיוק רב. הם גם פגעו בכלי רכב משוריינים עם מטולי רקטות שנקראים RPG-7. הקרבות הרסו בתים והרבה אנשים ברחו מבתיהם.
באוגוסט 1996 תקפו שוב כוחות צ'צ'נים וגררו מצור על כוחות רבים. ב-31 באוגוסט 1996 הוסכם על הפסקת אש. ההסכם הזה קרא לחיילים הרוסיים לצאת ממקומות רבים בצ'צ'ניה.
במלחמה נהרגו הרבה לוחמים והרבה אזרחים. גם נוצרו פליטים רבים, אנשים שעזבו את בתיהם כדי להישאר בטוחים.
הצ'צ'נים שידרו מסרים כדי לשכנע את העם שלהם ואת העולם. הם הראו עיתונאים זרים את ההריסות כדי להראות מה קרה.
דז'וחאר דודאייב היה מנהיג צ'צ'ניה. בוריס ילצין היה נשיא רוסיה בזמן המלחמה.
תגובות גולשים