ממלכתיות (נהגית במלעיל) היא תפיסה שעלתה מבית מדרשו של הרב קוק. היא קוראת לכבוד מיוחד למדינת ישראל ולהימנעות מפגיעה בה, כיוון שהיא נחשבת ל"ראשית צמיחת גאולתנו".
בבסיס עומד רעיון ה"אתחלתא דגאולה" (תחילת הגאולה). לפי הרעיון, מדינת ישראל היא שלב חשוב שמאפשר את הופעת הגאולה. לכן מוסדות המדינה נחשבים לכלי מרכזי בעשייה רוחנית לאומית.
הממלכתיים מדגישים זהירות בכבוד למדינה ולמוסדותיה. הם רואים בממשלה ובכנסת ביטוי הציבוריות של העם והעדפת פעולה שמשמרת את הלגיטימציה הציבורית.
בעשייה הציבורית נוטים הממלכתיים להשפיע מתוך ניסיונות חיוביים ולא להיאבק באופן שמפריע למוסדות המדינה. הם נמנעים ככל האפשר מהפגנות נגד המדינה, ומעדיפים מחאה תומכת או שינוי דעת קהל.
בפרקטיקה לכך ביטויים ברורים בזמן פינוי יישובים: הממלכתיים, ובראשם ה"אולטרא-ממלכתיים", נמנעים מעימות פיזי עם כוחות הביטחון ומעדיפים פינוי עצמי. הם דוחים סירוב פקודה מצד חיילים במקרים כאלה.
בתפיסתם, ערך ההתיישבות נתון גם להסתכלות רוחנית: חלקם רואים בה כלי להשפעה רוחנית שעשויה לזכות בתמיכת העם.
המדינה מיוצגת על ידי המוסדות והממשלה. כשממשלה פועלת לפי דעת העם, קשה להילחם בה; יש לפעול לשינוי דעת הקהל במקום "לשבור את הכלים". אם הממשלה אינה מושפעת מרצון העם, ניתן להתנגד להחלטותיה בשם רצון העם.
דוגמה: הרב צבי יהודה קוק קיים עמדות חריפות נגד ויתורים על שטחים, אך לפי מאמרים מסוימים שינה עמדותיו כאשר הרגיש שהעם תומך במהלך.
הרב קוק דיבר על ייחודיות הלאומיות הישראלית. הוא תיאר את המדינה כ"יסוד כיסא ה' בעולם", מוסד שמאפשר גילוי רוחני רחב יותר לעומת מדינות רגילות. מכאן הממלכתיים מסכימים שיש למדינה תפקיד עליון בהיסטוריה ובמשימה הלאומית.
התלמידים נחלקים. מצד אחד יש את הגישה הממלכתית המובהקת, בולטת בישיבות הקו ומובלת על ידי הרב צבי ישראל טאו. הוא טוען שהוא פועל בדרכי הרב צבי יהודה, ושיש לבדוק מה תמיכת העם לפני פעולות ציבוריות. הוא הדגיש הימנעות מעימותים פיזיים והימנעות מהפעלת אלימות נגד מדינה.
רבנים אחרים מייצגים גישה מתונה יותר. הם מכירים בקדושת המדינה, אך סבורים שלעיתים מותר למחות ואף לסרב לפקודה במצבים מסוימים, לטענתם למען ערכים עליונים.
הרב טאו והשייכים אליו מדגישים ציות למדינה כשמוסדותיה קיימים. הם סיפרו כי הרב צבי יהודה נהג לפעול לפי תחושת תמיכת העם ושלא נדרש להיאבק באופן פיזי עם כוחות הביטחון.
רבנים כמו הרב אברהם שפירא והרב שאול ישראלי תמכו בעמדות תקיפות בכלים כמו סרבנות פקודה לעתים. הם ראו אפשרות למתן התנגדות מדורגת במקרים בהם ראו פגיעה עמוקה בערכים.
הדיון החריף כשנדרשו להרחיב או לוותר על שטחים, בעיקר בעת פינוי חבל ימית ותוכנית ההתנתקות. חלק מהקהילה קראו להתנגדות מוגבלת ואחרים קראו להישמר מכניסה לאלימות.
הציבור המרכזי המייצג את הגישה הוא ישיבות הקו, ובראשם הרב טאו. יש ריבים ותהיות גם בתוך המחנה על אופן ההתנהגות מול המדינה, וחלק מהמנהיגים הדתיים והחינוכיים מקיימים גישות שונות, כולל תמיכה בממלכתיות או בבחירות פעולה אחרות.
בשנים 2004, 2006 התחזק הוויכוח אחרי כמה אירועים קשים. רבים בציונות הדתית חשו נבגדים ופחת האמון במוסדות כמו בג"ץ, התקשורת והממשלה. הדבר הוביל לגל של קיצוניות אצל חלק מהנוער וחיכוך חמור ביחסי המגזר עם המדינה, במיוחד במאבקים על פינוי יישובים כמו עמונה.
ממלכתיות היא רעיון שעליו דיבר הרב קוק. הוא אומר שכדאי לכבד את מדינת ישראל. המדינה חשובה כי היא התחלה של הגאולה (תחילת התהליך שקשור לחזרה רוחנית של העם).
הרעיון המרכזי: המדינה עוזרת להביא דברים רוחניים וטובים לעם. לכן לא נכון לפגוע בה בלי לשקול.
הממלכתיים מנסים לא להיאבק נגד המדינה. הם לא אוהבים להפגין נגד הממשלה. כשהיו פינוים של יישובים, הם העדיפו למנוע עימות עם החיילים ולהתפנות בכבוד.
הממשלה מייצגת את רצון העם. אם רוב העם תומך בהחלטה, קשה להילחם בה. אם העם לא תומך, אפשר לנסות לשנות את דעתו.
יש שתי קבוצות עיקריות: קבוצה שמאוד מדגישה כבוד למדינה, וקבוצה שמבקרת את המדינה במקרים מסוימים. חלק מהמנהיגים חשבו שלפעמים מותר להתנגד בצורה חזקה.
בשנים 2004, 2006 קרו כמה אירועים שגרמו למחלוקת גדולה. רבים בציונות הדתית הרגישו פגועים והאמון במוסדות פחת. חלק מהנוער הקצין ודיבר על דרכים אחרות להתנגד, וכך נוצרו מחלוקות וקשיים ביחסים עם המדינה.
תגובות גולשים