מנגנוני הגנה

מנגנוני הגנה בפסיכואנליזה הם תהליכים נפשיים שמטרתם להגן על האדם ממודעות לרגשות קשים, ובייחוד ממחושי חרדה. יש מנגנונים שעוזרים וחיזוקיים, ויש כאלו שמחלישים תפקוד יומיומי. חרדה עצמה נתפסת כאות אזהרה שימושי, ולמנגנוני ההגנה הבוגרים יש תפקיד חיובי בהתמודדות.

המונח נטל זיגמונד פרויד בעקבות אבחנותיו על היסטריה. הוא טען שההיסטריה שימשה כמנגנון הגנה מפני כאב רגשי. לפי פרויד, מנגנוני ההגנה פועלים ברמה הלא-מודעת (תת-מודע) ומושכים אנרגיה נפשית. מטרת הטיפול הפסיכואנליטי הייתה לשדרג מנגנונים בסיסיים ל'בוגרים' יותר, כדי להפחית סבל ולשפר תפקוד חברתי. אנה פרויד ותאורטיקנים אחרים הרחיבו את ההבנה, כולל תפקיד ההגנות בהתמודדות עם אובדן ושימור תחושת עצמאות עצמית.

מבחינים בדרך כלל בהגנות פרימיטיביות (ראשוניות) ובבוגרות (משניות). ההגנות הפרימיטיביות פועלות באופן גלובלי ופחות מתחשבות במציאות. ההגנות הבוגרות פונות אל היבט מסוים של המחשבה, הרגש או ההתנהגות.

הגנות אלו פועלות באופן כללי, משפיעות על מחשבה ורגש יחד, ופחות מתחשבות בעקרון המציאות. קיומן אינו פתולוגי תמיד, אך הן בעייתיות אם הן היחידות שבאדם.

הגנות אלה יותר ממוקדות. הן מטפלות ברגש או במחשבה בלי להתעלם מהמציאות. לדוגמה, הדחקה נחשבת לבוגרת יותר מהכחשה: הדחקה (לשים מחשבה קשה בתת-מודע) דורשת קודם הכרה מושגית, בעוד הכחשה היא תגובה מידית של ״זה לא קורה״.

לפי רוני סולן, מנגנוני הגנה שונים ממנגנוני הסתגלות. היא מתארת שלוש מערכות רגשיות מרכזיות: מערכת חיסונית נרקיסיסטית (שמגינה על תחושת המוכר בעצמי), מערכת הבקרה והוויסות (ויסות דחפים ורגשות), ומערכת ההתקשרות (יחסים וקשר עם אחרים). הבדל מרכזי הוא שמנגנוני הסתגלות מייצרים תחושת הנאה, בעוד שמנגנוני ההגנה עושים זאת בדרך שאינה מהנה, אך מגנה.

מנגנוני הסתגלות מופעלים למשל לוויסות רגשות, לשליטה בתקשורת עם אחרים, ולשמירה על תחושת עצמי יציבה.

שתי חרדות מרכזיות לאורך החיים הן חרדת הזרות או הכיליון (תחושת התפרקות) וחרדת אובדן האובייקט (פחד מאובדן מישהו קרוב). הן מתבטאות בצורות שונות, כמו תחושת חוסר אונים או פחד מנטישה. מנגנוני ההגנה פועלים כדי למנוע הצפה בחרדה.

המושג בשימוש נרחב בטיפול ובמחקר הפסיכואנליטי. עם זאת, קיימת ביקורת מדעית לגבי היסוד האמפירי של חלק מהמושגים. למשל, יש ויכוח על קיומם של זיכרונות מודחקים ועל היכולת להוכיחם בניסוי.

מנגנוני הגנה הם דרכים שהמוח והרגש משתמשים בהן כדי להגן מפני רגשות קשים. הם מגינים על האדם כשמרגיש פחד או דאגה.

פרויד, ממציא הפסיכואנליזה, קרא למנגנונים האלה כך. הוא חשב שאנשים משתמשים בהם כשהכאב רגשי גדול מדי. לפי פרויד, הרבה מהדברים האלה קורים בתת-מודע. תת-מודע זאת החלק במוח שבו שמים מחשבות שקשות להיזכר בהן.

יש שני סוגים עיקריים: פרימיטיביים (ראשוניים) ובוגרים (משניים). פרימיטיביים פחות מתחשבים במציאות. בוגרים מתאימים יותר למציאות.

הדחקה, לשים זיכרון קשה בתת-מודע, כך שהוא לא מכאיב עכשיו.
הכחשה, להגיד "זה לא קורה" כשקורה משהו קשה.

רוני סולן תיארה שלוש מערכות: שמירה על תחושת עצמי (להרגיש טוב עם עצמך), וויסות רגשות (לשלוט ברגשות), והתקשרות (קשרים עם אנשים אחרים).

מנגנוני ההגנה עוזרים כשמפחדים מאובדן אנשים אהובים או מרגשות חזקים. חוקרים משתמשים ברעיון הזה בטיפול, אבל יש גם ויכוח מדעי אם כל מה שאומרים על זיכרונות מדוכאים נכון.