מסאי (שבט)

בני המסאי (מכונים גם שבט המסאי או מסאים) הם שבט חצי-נוודי שמרכזו בקניה ובצפון טנזניה. חצי-נוודי משמעותו שהם נעים בין מקומות לפי הצרכים, ולא חיים קבוע במקום אחד. המסאים נחשבים לאחד השבטים העתיקים באזור המזרחי של אפריקה.

ההערכות מדברות על כ־1,000,000 בני מסאי. בקניה חיים כש350, 450 אלף, רבים בשמורת מסאי מארה. סטטיסטיקות אינן מדויקות לעתים, בגלל קושי במפקדים וברישום. רוב המסאים חיים בכפרים עם בקתות מבוץ ועצים, והכלכלה שלהם עדיין מבוססת על רעיית צאן ובקר.

המסאים שייכים למשפחת העמים הנילוטית. ככל הנראה הם נדדו מעמק הנילוס בסודאן לכיוון דרום קניה וצפון טנזניה בסביבות שנת 1500 לספירה, יחד עם הבקר שלהם. הם מדברים מאא, שפה קשורה לשפות נוספות באזור. רבים מדברים גם סווהילית, שהיא שפה משותפת במזרח אפריקה.

למרות הלחץ של התיעוש, המסאים שומרים על מנהגיהם. הם נודעים בלבוש האדום שלהם ובקשר החזק לבקר. הבקר משמש למזון, לבגדים, לבנייה ולמוצרים אחרים. המסאים שותים גם משקאות מטעם חלב עם דם בבטקסים מסוימים. צעירים גברים מבצעים ריקוד קפיצות בטקסי התבגרות, כדי להראות כוח וזריזות.

המדינות העניקו למסאים שטחי מרעה ושמורות, כמו מסאי מארה ונגורו-נגורו, כדי לשמר את חייהם. בעבר חיו חלקם בסרנגטי לפני שהפך לפארק לאומי.

החברה מחולקת לפי קבוצות גיל אצל הגברים. בגיל 15, 17 נערים עוברים ברית מילה, שאחריה הם נכנסים לקבוצת גיל. תקופת ה'מורן' נמשכת כמה שנים, בה לומדים להיות עצמאיים ולשמור על העדר. לאחר טקסי מעבר נוספים, הגבר יכול לשתות חלב בטקס מיוחד ולהתחתן. נשים נישאות בדרך כלל בגיל 17, 18, וגברים בין 25, 35. פוליגאמיה (נישואין עם יותר מאשה אחת) נפוצה, ובמעמד הגבר משפיע מספר הנשים והעדר בבעלותו.

נשים לומדות מטלות הבית, חליבה ובישול מגיל צעיר. טקס מילה לנקבות היה מנהג משמעותי בשבט, והוא כולל הסרה של חלקים מאיברי מין הנשים לפי המסורת. מנהג זה נאסר בקניה, וארגונים וממשלות פועלים להפחיתו. לאחר המילה נערות עובדות בתקופת החלמה בת כמה חודשים. לאחר הנישואים, נשים יכולות לבחור מאהבים בתנאי שהם מאותה קבוצת גיל עם הבעל.

נשים נחשבות לבעלות תפקידים הביתיים העיקריים, והן יכולות להיות מזוהות לפי ראש מגולח וחרוזים בלבוש. גם אצל נשים קיימת מילה מסורתית, שנערכת על ידי נשים בוגרות.

התזונה המסורתית מבוססת על חלב, דם ובשר מהבקר. כיום התזונה כוללת גם דייסה, סוכר, פירות וירקות. ממחקרים עולה שאדם ממוצע שותה כ־ליטר חלב ביום. המסaias חיים לעתים ללא מים זורמים ובתנאי היגיינה מוגבלים. מסורות כמו ניקוב אוזניים וקעקועים נמשכות, ולעתים מבוצעות ללא חיטוי.

חירור ומתיחת תנוך האוזן נפוצים, בעזרת חומרים שונים. המנהג פוחת בקרב הגברים, והנשים מקושטות בחרוזים.

גילוח הראש נפוץ בטקסי מעבר. לוחמים הם היחידים בדרך כלל עם שיער ארוך, והם קולעים אותו בצמות צפופות. תינוקות מקבלים שם כאשר הם בני שלושה חודשים.

הלבוש משתנה לפי אזור וגיל. הצבע האהוב הוא אדום, אך יש צבעים נוספים עם משמעויות סימבוליות: לבן מסמל שלום, כחול מים, ואדום גבורה. הלבוש הכללי הוא גלימה או שמלה שמושכים על הגוף, ונשים וגברים לובשים אותה לעתים בדומה.

בני המסאי הם שבט שחי בעיקר בקניה ובצפון טנזניה. הם נעים לעתים בין מקומות. זה נקרא חצי-נוודות.

יש בערך מיליון בני מסאי. הרבה מהם גרים בשמורת מסאי מארה. הם חיים בכפרים בבקתות עשויות בוץ ועצים.

המסאים הגיעו כנראה מאזור הנילוס לפני מאות שנים. הם מדברים שפה שנקראת מאא. רבים גם מדברים סווהילית, שפה שמשתמשים בה הרבה במזרח אפריקה.

המסאים מטפלים בבקר ובצאן. הבקר נותן להם חלב, בשר וחומרים לבגדים ולבתים. הם ידועים בלבוש האדום שלהם ובריקוד הקפיצות. שמורות כמו מסאי מארה עזרו להם לשמור על מרעה.

בחברה יש חלוקה לפי גיל אצל הבנים. נערים עוברים טקסים כשהם גדלים. בגילאים מסוימים הם לומדים להיות רועים עצמאיים.

נשים עוסקות בחליבה, בישול וטיפול בילדים. בעבר נהגו טקסי מילה לנשים. ממשלות וארגונים עובדים כדי להפסיק מנהגים מזיקים.

התזונה כוללת חלב ובשר מהבקר. היום יש גם דייסה, פירות וירקות. רבים שותים כמות גדולה של חלב ביום. החיים לפעמים קשים בלי מים זורמים, ולכן הבריאות מושפעת.

נשים מקושטות בחרוזים ולרוב מרגילות לראש מגולח. רבים עושים חור ומתיחה בתנוך האוזן. הלבוש האדום קל לזיהוי, והוא חלק מהתרבות שלהם.