״מעילה בת עוולה לא תצמח תרופה״, ביטוי משפטי שמשמעותו: בית המשפט לא צריך להעניק סעד משפטי למי שהתובענה שלו מתבססת על מעשה אסור. זו תגובת הגנה שבעל הדין יכול להעלות כדי לדחות תביעה. הכלל מקובל בדיני החוזים (חוזה בלתי חוקי יפסול את התביעה על בסיסו), אך יישומו בדיני הנזיקין (תביעות פיצויים) שנוי במחלוקת.
הכלל מקורו במשפט הרומי, נכנס למשפט האנגלי והגיע גם לישראל. בדיני החוזים תוצאה אופיינית היא שצד שקיבל חלק מעסקה בלתי חוקית לא יכול לתבוע בגין הפרתה. בדיני הנזיקין השאלות מורכבות יותר, כי לפעמים הקשר בין המעשים הבלתי חוקיים לנזק אינו מובהק.
יש טעמים תומכים: לשמור על כבוד בית המשפט; למנוע מתן לגיטימציה להתנהגות בלתי חוקית; למנוע מ"החוטא להרוויח"; ולהרתיע מהתקשרות בעסקאות אסורות. יש גם ביקורות: דניאל מור טוען שדחיית תביעה עלולה דווקא להעניק חסינות לנתבע ולעודד עבירות. ביקורת נוספת מדגישה פגיעה בזכאות הדיונית, דחייה מוקדמת בלי בחינת זכויות הצדדים.
בפקודת הנזיקין אין הוראה מפורשת לאכיפת ההגנה. לכן הדיון עוסק בשאלה האם לנקוט בה כשמדובר בתביעה נזיקית. נימוקים בעד ובעד-נגד כוללים שיקולים חוזיים, קוהרנטיות משפטית, העדר הכללה בפקודה, ומגמת דיני הנזיקין לצמצום הגנות מוחלטות.
שתי דוקטרינות אחרות חשובות: "אשם תורם", אשמת הניזוק מפחיתה פיצוי, ו"הסתכנות מרצון" (Volenti), מי שהסכים במודע לסיכון ויתר על פיצוי. יש מי שטוענים שכלים אלה עשויים להחליף את הצורך בכלל "עילה בת עוולה"; אחרים, בהם דורית ביניש, סבורים שהן אינן חופפות את הכלל.
- מבחן הסיבתיות: בוחן האם אי החוקיות הייתה הסיבה האמיתית לנזק. אם הקשר מקרי, הכלל לא יחול. מבחן זה הוצע בפסק-דין אבוטבול (שופט זילברג).
- מבחן דרגת הפליליות/אי-המוסריות: בוחן את חומרת העבירה. רק הפרות חמורות ומתאימות לתקנת הציבור יובילו לדחייה.
- מבחן כוונת המחוקק: בודק האם מטרת החוק היתה למנוע מתן סעד אזרחי למפר אותו.
בנוסף קיימים מבחנים אחרים מהמשפט המקובל: כמו "הכלמת המצפון הציבורי" (Affront the Public Conscience), "הסתמכות התובע על אי החוקיות" (Claimant’s reliance), "יושרה של המערכת המשפטית" ו"קשר לחובת הזהירות".
החריג המרכזי: כאשר הצדדים אינם In Pari Delicto, כלומר אשמתם אינה שווה. עוד חריגים: התביעה מבוססת על עילה עצמאית שאינה קשורה לאי-חוקיות; אי-חוקיות שולית או טכנית; מקרים בהם העבריין חזר בו בכנות; או שהצדדים פעלו בתום לב לגבי נסיבות האי-חוקיות.
הפסיקה הישראלית הציגה חוסר עקביות. בפסק-דין אבוטבול (1965) הייתה מחלוקת חריפה בין השופטים האם הכלל חל בנזיקין. בפסקי-דין מאוחרים כמו אספרנס (1968) ונושאים נוספים, נשמעו דעות סותרות. ביישום המבחנים ניכר ניסיון לאזן בין מניעת עידוד עבריינות לבין הגנה על נפגעים.
בשנות ה-70 חקיקה צמצמה מעט את התחום (תיקונים בסעיף 37 לפקודת הנזיקין ובחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים), אך הפסיקה לא ביטלה את הכלל. בשנים מאוחרות יותר שופטים כגון אהרן ברק ודורית ביניש בחנו את חומרת האי-חוקיות ואת הקשר הסיבתי, ולעתים קבעו הפחתת פיצויים במקום דחיית התביעה לגמרי (אשם תורם).
תזכיר הצעת חוק דיני הממונות (2006) מציע כלל כללי של "אין חוטא נשכר" על כלל הדינים האזרחיים. אם יאומץ בנוסחו הרחב, הדבר ישפיע על היקף הזכויות האזרחיות במקרים של אי-חוקיות. עם זאת, נראה שסביר שבתי המשפט ימשיכו להפעיל את מבחני הסיבתיות, חומרת העבירה ושיקולי מדיניות עד להסדרה חקיקתית ברורה.
״מעילה בת עוולה לא תצמח תרופה״ פירושו: מי שעשה דבר לא חוקי לא תמיד יקבל עזרה מבית המשפט. זהו כלל שמ judges (שופטים) משתמשים בו כדי להחליט אם לתת פיצוי.
הכלל הגיע למשפט ממקורות ישנים. בדרך כלל הוא חל בחוזים לא חוקיים. בשאלות על פיצויים (דיני נזיקין) השופטים לא מסכימים תמיד אם להשתמש בו.
- אם שני אנשים עושים חוזה לשדוד בנק, לא ניתן לתבוע על הפרת החוזה.
- אם אדם ניפגע וביצע גם הוא מעשה לא חוקי, בית המשפט בוחן מי אשם יותר.
- אשם תורם (מילה קשה: פירושה שאם הניזוק עשה משהו לא זהיר, הקנס היוצא עליו קטן).
- הסתכנות מרצון (Volenti): אם אדם ידע והסכים לסיכון, ייתכן שיעזוב את תביעתו.
- כשאשם אחד גדול יותר מהשני.
- כשאי-החוקיות הייתה טכנית או לא קשורה לנזק.
- כשהמטרה הבלתי חוקית לא בוצעה והתובע חזר בו בכנות.
השופטים דנו הרבה בנושא. היו פסקי-דין מפורסמים כמו אבוטבול ואספרנס. לפעמים דחו תביעה, ולעתים רק הפחיתו את הפיצוי כי הניזוק גם אשם.
הכלל נועד למנוע שיוענק 'רווח' ממעשה לא חוקי. אבל השופטים גם רוצים להגן על אנשים שנפגעו באמת. לכן במקרה כל מקרה נשקל בקפידה.
תגובות גולשים