מעוולים במשותף היא דוקטרינה שנוגעת במצבים שבהם שניים או יותר גורמים יחד נזק אחד לניזוק.
הדוקטרינה באה מהמשפט המקובל האנגלי ונקלטה במשפט הישראלי.
מבחינת סיווג יש להבחין בין שני מקרים:
- מעוולים הגורמים לנזק אחד בלתי ניתן לחלוקה: כשיש שתי עוולות נפרדות, אך הנזק אינו ניתן לפיצול. הנזק (Damnum) הוא אחד, אבל העוולה (Injuria) של כל מזיק שונה.
- מעוולים במשותף (Joint tortfeasors): שניים או יותר מבצעים עוולה אחת שגורמת לנזק אחד. גם העוולה וגם הנזק הם אחד.
קיימים גם מקרים שבהם מספר מזיקים אינם נופלים תחת ריבוי מעוולים, למשל כשהנזק ניתן לחלוקה וניתן לייחס חלק לכל מזיק. הנטל להראות חלוקה מוטל על הנתבע.
היסוד שמייחד מעוולים במשותף הוא זיקה או קרבה בין המעשים שלהם. ללא קשר כזה קשה להטיל אחריות משותפת.
זו הקטגוריה הקלאסית: כשכמה אנשים פועלים יחד למען מטרה משותפת ויש עוולה במסגרת פעולה זו. יש להוכיח כוונה או רצון משותף לבצע את הפעולה; צפייה בתוצאה לבדה אינה מספיקה.
כל שותף יכול להישא באחריות גם למעשי שותפו אם הם תוצאה סבירה לקידום המטרה.
דוגמאות מהפסיקה: בפרשת הילמן הצטרף נער למי שלמד לירות, והשניים אשמים כמשתפים כאשר ירייה פגעה בעוברת אורח.
גם במשפט אנגלי נמצא שחיפוש דליפת גז באמצעות הדלקת גפרור הבהיר מטרת פעולה משותפת, ולכן שני המעורבים נחשבו מזיקים במשותף.
במשפט האמריקאי המוקדם נכלל מקרה של שלושה שביצעו שוד בצוותא, וכל אחד נחשב אחראי לכל הנזק בשל המטרה המשותפת.
במקרים מודרניים, כאשר יצרנים רבים תרמו למוצר פגום ולא ניתן לזהות מי יצר בדיוק את המוצר הפוגע, בתי משפט פיתחו פתרונות חלופיים כמו חיוב לפי חלקם בשוק (Market Share Liability).
סעיף 12 לפקודת הנזיקין מטיל אחריות על מי שמשתתף בעוולה, מסייע, מצווה, מרשה או מאשרר. המשתף אחראי אישית כי השתתף בפועל. המשדל אחראי לפי שידולו והוא "הזרוע הארוכה" של המעשה.
להטלת אחריות משדל נקבעו תנאים עיקריים: (1) השתתפות בביצוע העוולה, לא בביצוע פעולה מותרת; (2) יסוד נפשי של כוונה או מודעות לשידול העוולה; (3) קשר סיבתי בין השידול לעוולה, למעט במקרים של אשרור בדיעבד.
בפסיקה יש חילוקי דעות לגבי הדרישה ליסוד נפשי באשרור בדיעבד: האם צריכה להיות ידיעה או די ברשלנות של המאשרר.
כאשר שניים או יותר חבים חובה אחת כלפי הניזוק והפרת החובה יצרה נזק אחד, הם אחראים כמעוולים במשותף. דוגמאות: בעלי קרקע משותפת שגרמו נזק למבקר; יבואן ויצרן שחבים אחריות משותפת לצרכן.
הגנת האשם התורם היא כאשר הנתבע טוען שהניזוק עצמו התרשל וגרם חלק מהנזק. אשם תורם מוגדר כהתרשלות של אדם שהזיקה לעצמו. הנטל להוכיחו מוטל על הנתבע.
האשם התורם יכול להפוך את המצב לריבוי מעוולים, כי גם הניזוק נושא באשמתו. דוגמה: ניזוק ששפך דלק ומזיק שהשליך גפרור שנגרם בו הנזק, שני הצדדים נושאים באחריות.
בפרשת רמדה ביהמ"ש הפחית פיצוי בשליש בגלל התרשלות העובד שהתנהג באופן מסוכן.
מטרת ההגנה היא חלוקת הפיצוי לפי הצדק והיעילות הכלכלית.
אחריות שילוחית (vicarious liability) היא הטלת אחריות על אדם בשל מעשהו של אחר, בגלל מערכת יחסים מיוחדת ביניהם. האחריות כאן משנית ונובעת מהיות האחר "שלוח".
בישראל מוכרים שלושה סוגים עיקריים: אחריות השותפות לעוולת השותף (פקודת השותפויות), אחריות השולח לעוולת השלוח (ס'14 לפקודת הנזיקין), ואחריות המעביד לעוולת העובד (ס'13).
כדי לייחס אחריות שולחית נדרשים תנאים משלימים, למשל שהשלוח פעל במסגרת השליחות. ביחסי עובד-מעביד בוחנים את מבחן "מהלך העבודה".
דוגמאות: בית הדין קבע שמדינה חבה במקרה של רופא ששירת במסגרת שירות רפואי לילה, ושבמקרה של חייל שנתן טרמפ ועדיין נוצר חבות למרות הפרת הוראות.
הרציונלים להטלת אחריות שילוחית כוללים פיזור סיכונים, גישה לכיסים עמוקים וביטוח אפשרי מראש.
זיהוי מעוולים במשותף לעתים קשה. בעיות עולות כאשר תכננו פעולה יחד אך רק אחד ביצע עוולה, או כאשר מעשה אחד מפר כמה חובות של מספר אנשים. יש ויכוחים תאורטיים האם מדובר בעוולה אחת או בשתי עוולות נפרדות. הפסיקה והספרות חוקרות ומנסות למתן את ההבחנות.
ס'11 לפקודת הנזיקין קובע שכל אחד מן המעוולים יכול להיחייב במלוא הנזק (אחריות סולידארית). המשמעות היא שהתובע יכול לתבוע מכל מעוול את מלוא הפיצוי.
מעשית, ההבחנה בין מעוולים במשותף למעוולים הגורמים לנזק בלתי ניתן לחלוקה אינה בעלת נפקות רבה בישראל, שכן בשתי הקטגוריות חלה אותה סולידריות.
ס'83 וס'84 מתכוונים להגביל כפילויות פיצוי ולסדר השתתפות ושיפוי בין המזיקים.
מי שמשלם את מלוא הנזק יכול לתבוע השתתפות משאר המזיקים. ס'84 נותן לבית המשפט שיקול דעת לקבוע חלוקה לפי צדק, יושר ומידת האשמה המוסרית.
הפסיקה הישראלית אימצה את הדוקטרינה מהמשפט המקובל בלי שינויים מהותיים. יש מגמה לטשטש את ההבחנה בין הקטגוריות ולחזק את הסולידריות. בתי המשפט מגדירים חלוקת אחריות לפי שיקול דעתם והראיות.
קיימת הצעה למזג את דוקטרינת המעוולים במשותף תחת מסגרת רחבה של ריבוי מעוולים. הצעת הקודיפיקציה מרחיבה את עקרון "יחד ולחוד" ומחדדת כללים לגבי אחריות אישית ושילוחית.
גישה מתוקנת צודקת בעיני רבים: העיקרון מגן על הניזוק. הגישה הכלכלית מדגישה יעילות והרחקה, אך גם מצביעה על עלויות משפטיות וחוסר ודאות.
סעיפי פקודת הנזיקין והרלוונטיים: ס'11, ס'12, ס'13, ס'14, ס'15, ס'16, ס'64, ס'65-68, ס'83, ס'84. וכן ס'14 לפקודת השותפויות.
מעוולים במשותף פירושו כמה אנשים שפעלו יחד וגרמו לנזק אחד.
"נזק" כאן הוא פגיעה או הפסד שאי אפשר לחלק לחלקים.
"עוולה" היא מעשה שמזיק לאחר.
המעורבות שלהם צריכה להיות קשורה זה לזה.
אם כמה אנשים עושים פעולה יחד למטרה אחת והפעולה מזיקה, כולם יכולים להיות אחראים.
למשל, אם שניים עובדים יחד ושברו חלון, שניהם אחראים.
מי שעוזר או מעודד מישהו לפגוע, יכול להיחשב אחראי גם כן.
"משתף" הוא מי שעשה חלק בעשייה. "משדל" הוא מי שעודד או ציווה.
קודם כל צריך להראות שהעזרה או העידוד קשורים לפגיעה.
אם שני אנשים חבים יחד חובה (משהו שהם חייבים לעשות) והפרו אותה, הם יכולים להיות אחראים יחד.
לדוגמה: בעלים של מגרש שמשתפים בו וגורמים נזק לאורח.
אם גם הניזוק עשה טעות ותרם לנזק, בית המשפט יכול להפחית את הפיצוי.
"אשם תורם" זה כשאדם לא זהיר וקרה לו נזק בחלקו.
פעמים רבות המעסיק או מי ששלח עובד אחראי גם על מעשיו של העובד.
זה עוזר שימצא מי ישלם, כי למעסיק יש בדרך כלל כסף או ביטוח.
כל אחד מהמזיקים יכול לשלם את כל הפיצוי. לאחר ששילם, הוא יכול לבקש כסף מחבריו שהיו חלק מהנזק.
חוקים חשובים שקשורים לזה הם סעיפים בפקודת הנזיקין על האחריות וההשתתפות.
תגובות גולשים