מפה טופוגרפית

קיסקה באלסקה (בצפון האי). ניתן לראות גם קווי גובה של קרקעית הים שמופתה בסונאר.

מפה טופוגרפית היא מפה שמתארת את תבליט השטח. תבליט הוא צורת השטח והגבהים שבו. במפה כזו מופיעים גם פרטי תכסית, העצמים שמכסים את פני השטח, כמו עצים ובניינים.

מפות טופוגרפיות נערכות בקנה מידה. הן מראות צורת השטח, גבהים ונקודות בולטות עד רמת פירוט שכוללת בניינים, נהרות, מערות והרים. במפות צבאיות מוסיפים לעתים מתחמים וצירים עם שמות קוד.

היסטוריה טכנית: המפה הראשונה שהציגה הפרשי גובה באמצעות קווי-גובה (contour lines) נוצרה ב־1774 על ידי צ'ארלס הוטון (Charles Hutton). שרטוט בשיטת קווקוו (Hachure) לציון כיוון ותלילות המדרונות נעשה ב־1799 בידי יוהאן גאורג להמאן. במהלך המאה ה־19 התפתחו שיטות שונות, ובמאה ה־20 חזרו לקווי הגובה כשיטות מדעיות משופרות. בעשורים האחרונים מערכות GIS (מערכות מידע גאוגרפיות) ואפקטי הצללה דיגיטליים העשירו את הצגת התבליט. בהצללה מחשבים כיצד ייראה השטח כאשר אור פיקטיבי יגיע מצפון‑מערב של המפה.

שימושים: מפות טופוגרפיות משמשות לקביעת מסלולים וניווט, לתכנון תשתיות, לעבודות הנדסה ולשימושים אזרחיים וצבאיים כמו תיור ואיכון.


התבליט מתייחס לצורתו הגאולוגית של כדור הארץ, כלומר למורדות, גבעות, עמקים והרים.




תכסית הם העצמים שמכסים את פני השטח. שינויים בתכסית קורים מהר יחסית. דוגמאות נפוצות: נחלים, שדות, חורשות, בתים, עמודי חשמל, שבילים, כבישים ורכבות. בניווט מהרבה מקרים מעדיפים להסתמך על התבליט ולא על התכסית, כיוון שמפות לא תמיד מעודכנות לגבי תכסית.


קנה מידה הוא היחס בין המפה לשטח האמיתי. ככל שהקנה מידה גדול יותר, המפה מאפשרת פירוט רב יותר. דוגמה מקובלת בניווט: מפה 1:50,000, סנטימטר אחד במפה שווה ל־50,000 סנטימטרים בשטח, כלומר 500 מטרים. קיימים גם מפות בקנה מידה 1:25,000 ו־1:10,000. בחלק ממדינות יש הגבלות על קנה המידה ועל פירוט מפני שיקולים ביטחוניים.


בישראל השתמשו ברשת ישנה מהתקופה הבריטית, על בסיס אליפסואיד CLARK והיטל קסיני‑סולדנר. רשת זו הגיעה עד מצפה רמון. לאחר מכן הוגדרה רשת חדשה יותר, המבוססת על היטל מרקטור רוחבי עם מרידיאן דרומית לירושלים. בערכי ה־X וה־Y שונו הטווחים כדי למנוע בלבול בין הצירים. המעבר קשה בגלל מאות אלפי נקודות טריאנגולציה שמותאמות לרשת הישנה. המרת נקודות בין הרשתות בדיוק גבוה אפשרית רק דרך חישובי הפרשים, וקיימת תוכנה ממומשת להמרה מדויקת.


בכל מפה טופוגרפית יש מקרא עם סימנים מוסכמים. צבעים וסמלים מסמנים עצמים שונים, ורוב הסמלים דומים במפות שונות.


קו גובה הוא קו שבו כל הנקודות עליו הן באותו גובה. קו גובה תמיד סגור. קווי הגובה לא חותכים זה את זה, אך יכולים להשיק. המרחק האנכי בין קווי הגובה נקרא רווח אנכי. רווחים נפוצים: 1, 2, 5, 10, 25 ו־50 מטרים. ברוב המפות הרריות משתמשים ברווחים גדולים יותר. קווי הגובה מעידים על תלילות השטח; ככל שהקווים קרובים יותר, השטח תלול יותר. במפות מסוימות כל חמשת הקווים מסומנים בעובי גדול יותר, ומספרי גובה נרשמים עליהם. מדרון בעל זווית פחות מ־30 מעלות נקרא מדרון מתון; מעל 30 מעלות נקרא מדרון משופע. מספרי הגובה כתובים בכיוון העלייה, כדי לעזור לזהות כיפה, מכתש, שלוחה או ואדי.


שרטוט מפה נעשה בשיטות שונות. בבסיס המפות של ישראל נעשה מיפוי אנלוגי בתחילה. היום העדכון נעשה בעיקר באמצעות מיפוי ממוחשב ו־GIS.

קיסקה באלסקה. במפה אפשר לראות קווי גובה של קרקעית הים.


מפה טופוגרפית מראה את צורת הארץ. תבליט זה צורות כמו גבעות ועמקים.


תכסית הם הדברים שעל הקרקע. למשל עצים, בתים, ונחלים. תכסית משתנה מהר יותר מתבליט.

מפות משתמשות בקנה מידה. קנה מידה אומר כמה הקטן המפה ביחס לשטח. למשל במפה 1:50,000 ס״מ אחד שווה ל־500 מטרים בשטח.


קו גובה הוא קו שכל הנקודות עליו בגובה שווה. קו גובה סוגר מעגל. המרווח בין הקווים נקרא רווח אנכי. כאשר הקווים קרובים זה לזה, השטח תלול. במפה מסמנים מדי פעם קווים בעובי גדול יותר, וכותבים עליהם את הגובה.

היסטוריה קצרה: המפה הראשונה עם קווי גובה נוצרה ב־1774 על ידי צ'ארלס הוטון. שרטוט אחר, עם קווקוו שפשוט מראה כשלים במדרון, נעשה ב־1799 על ידי להמאן.

שימושים: מפות טופוגרפיות עוזרות למצוא דרכים, לתכנן כבישים ולנווט בטבע.


בישראל היו שתי רשתות מדידות. הראשונה הוכנה בתקופת המנדט הבריטי. אחר כך הגיבו רשת חדשה ומדויקת יותר. המעבר קשה כי יש הרבה נקודות מדידה ישנות. קיימת תוכנה שעוזרת להמיר בין הרשתות.


לשעבר הכינו מפות באופן ידני. היום מעדכנים מפות בעזרת מחשבים.