מפעלי ים המלח

מפעלי ים המלח (Dead Sea Works) היא חברה להפקת מחצבים באזור ים המלח. היא הוקמה ב-1952 על ידי מדינת ישראל, על בסיס חברת האשלג שהוקמה ב-1929. החברה מפיקה בעיקר אשלג (מלח תעשייתי), ברום ותרכובות מגנזיום, וספקת חומר גלם לחברה בת שעוסקת במגנזיום. מאז 1968 נמצאת בבעלות חברת כיל, והפכה בשנות ה-90 לחברה פרטית בבעלות החברה לישראל, הנשלטת על ידי עידן עופר.

חברת האשלג המקורית נרשמה ב-1929 והחלה לייצר כבר בשנות ה-30. מפעלים נפתחו בחוף הצפוני והדרומי של הים, והייצור גדל במיוחד בזמן המלחמה העולמית השנייה.

במלחמת העצמאות חלק מהמפעלים ניזוקו. ב-1952 הקימה המדינה את מפעלי ים המלח והלאימה חלק מהפעילות. ב-1961 נחקק חוק זיכיון ים המלח, שהעניק לחברה זיכיון בלעדי להפקת מחצבים על שטח של כ-600 קמ"ר, כ-3% משטח ישראל. הזיכיון הוארך עד 2030. ב-1968 הוקמה חברת כיל שאיגדה מפעלים כימיים, ומפעלי ים המלח הפכו לחלק ממנה. בשנות ה-90 הושתל מבנה הבעלות הפרטי.

הייצור מבוסס על בריכות אידוי (אגמים רדודים שמאיצים אידוי מים על ידי השמש). מי הים נשאבים מהאגן הצפוני לדרום ונעים בשרשרת בריכות. באידוי המלחים שוקעים על הקרקעית. המלח הראשוני שנשקע הוא נתרן כלורי (מלח בישול). בהמשך מתרכזים מינרלים כמו קרנליט (גביש שמכיל מגנזיום ואשלג).

העבודה בבריכות מנצלת אנרגיה סולרית נקייה. הזרימה נשלטת על ידי תעלות, תחנות שאיבה וקורות מתכת בפתחי המעברים. הקרנליט נלקח ב'דוברות' מיוחדות שמבצעות קציר רציף. המפעל הבין-בריכת משתמש בקווים צפים ובתשתית חשמל לאורך סוללות.

המוצר העיקרי הוא אשלג. שיטת ההפקה היא זולה יותר מכרייה יבשתית, ולכן המפעלים מייצרים כמות גדולה. המפעל מפיק למעלה מ-3 מיליון טון אשלג בשנה. בסיום התהליך מוזרמת תמלחת חזרה לאגן הצפוני.

הפעלת המפעלים יוצרת קשיים תפעוליים והשפעות סביבתיות.

מלבד אשלג, מפעלי ים המלח מייצרים ברום ומגנזיום. הברום מיוצא לתעשיות האלקטרוניקה, טיהור המים, הדברה ותרופות. המגנזיום משמש בתעשיות מתכת וסגסוגות, ובתעשיית הרכב בעבודות משותפות עם חברות כמו פולקסווגן.

יש מחלוקות סביב השפעות המפעלים על התיירות בחוף הדרומי. בתי מלון חוששים מהצפה ושיבוש היסודות, אך זרימת המים מייצבת חלק מהאזור. ב-2012 נחתם הסכם לפינוי 20 מיליון טון מלח בשנה מבריכה 5 חזרה לאגן הצפוני. עלות הפרויקט הוערכה בכ-4 מיליארד ש"ח.

בשנת 2004 הועלו טענות על ניצול עובדי קבלן, והוקמה ועדת בדיקה פנימית. ב-2011 הוקרן קמפיין שנוי במחלוקת, שעמותות טענו כי הוא מטעה. בדצמבר 2025 פסק בית המשפט כי חלק מהמים שמופקים אינם חלק מהזיכיון, ושחברת מפעלי ים המלח חייבת בתשלום דמי מים נפרדים, לפי הערכות בסכומי מאות מיליוני שקלים עבור השנים 2017, 2030.

העבודות הראשוניות נעשו לפני חקיקת חוק התכנון והבנייה. הן שינו את נוף מדבר יהודה והשפיעו על צמחייה ובעלי חיים. רק ב-1995 הוכפפו הפיתוחים לחוק התכנון.

החברה שואבת כמות גדולה של מים מהאגן הצפוני ומעבירה אותם לדרום. בתוך שטח הזיכיון יש 26 קידוחים שמניבים כ-17 מיליון מ"ק מים בשנה. השאיבה האינטנסיבית תורמת לירידת מפלס הים ולבעיות נוספות: בולענים, נזק לחופים ולתשתיות, ייבוש מעיינות, והסטת נחלים.

המפעלים חוצבים כמויות גדולות של אבן ועפר מהוואדיות, המכונות 'חומר ואדי'. החציבה משמשת לבניית סוללות, סכרים ותעלות. זה משנה את הנוף ופוגע במערכות אקולוגיות.

הצטברות מלח נגרמה מהזרמה מתמשכת של מים מהצפון והצטברות מלחים בדרום. ההצטברות יצרה 'הר המלח', ערימת פסולת מלח שמכסה מאות דונמים ומגיעה בעומק למעלות רבות.

התגלו דליפות מים מבריכות המפעלים, שהובילו לנזק בנהרות סמוכים ולתופעות טבע חדשות. ב-2022 המליץ המשרד להגנת הסביבה לבחון חקירה פלילית בעקבות דליפה לתעלת ההזנה של נחל צאלים.

דו"ח ממשלתי מ-2019 ממליץ להתכונן לסיום הזיכיון ב-2030. יש כוונה לשנות דרישות סביבתיות ותמלוגים מהזכיין.

ב-1965 הנפיק דואר ישראל שני בולי דואר שציירו את המפעל. האמן היה צבי נרקיס, ונמכרו כמעט שני מיליון בולים.

מפעלי ים המלח עושים חילוץ של מינרלים מים ים המלח. החברה הוקמה ב-1952. היא עובדת על בסיס חברה שהחלה ב-1929.

החברה החלה להפיק מלח כבר לפני מלחמת העולם השנייה.

ב-1952 מדינת ישראל הקימה את המפעל. ב-1961 נתן החוק לחברה זיכיון לעבוד באזור גדול.

הייצור מתבצע בבריכות אידוי (אגמים רדודים שמייבשים מים בשמש). מים נשאבים מצפון לדרום. באידוי נשארים מלח ומינרלים. חלק מהדברים נאספים ומובאים למפעל.

המוצר העיקרי הוא אשלג (מלח לתעשייה). המפעל מייצר מיליוני טונות אשלג בשנה.

הפעלת המפעלים פוגעת בסביבה.

החברה גם מפיקה ברום (כימיקל) ומגנזיום.

יש דיונים על השפעה על בתי המלון והטבע. ב-2012 הוסכם לפנות מלח מבריכה מספר 5 חזרה לצפון.

הפיקוח בעבודה היה מוגבל בהתחלה. זה שינה חלקים מהמדבר.

המפעל שואב הרבה מים. זה מקטין את מפלס הים. זה גם יוצר בולענים ונזקים לחופים.

המפעלים חופרים חומר מהנחלים. זה משנה את הנוף ופוגע בצמחים ובבעלי החיים.

הצטבר המון מלח דרום הים. נוצר "הר המלח" - ערימת מלח גדולה.

היו דליפות מבריכות, וזה גרם לנזק ולחקירות.

הזיכיון מסתיים ב-2030. מתכוננים לשינויים.

ב-1965 הונפקו בולי דואר עם ציור המפעל.