"בית חוניו" (המכונה גם "מקדש חוניו") היה מקדש יהודי שבנה כהן בשם חוניו (Ὀνίας) מבית צדוק באזור מצרים, בסמוך לזמן מרד החשמונאים. המבנה נבנה בצורת בית המקדש וכלל גם מזבח. המקדש שכן בלאונטופוליס, עיר במחוז של און (הליופוליס) במצרים. חפירות ארכאולוגיות בראשות פלינדרס פיטרי חשפו את האתר בשנים 1905, 1906.
סביר להניח שהמקדש הוקם על ידי חוניו הרביעי, בנו של חוניו השלישי, בין השנים 170, 154 לפני הספירה. צאצאיו שימשו ככוהנים גדולים במקום למשך כ-243 שנים, והמשיכו למעשה את שושלת הכהנים מבית צדוק. הקמת בית חוניו הובנה ברוב הפרשנויות כריאקציה לחילול שהתרחש בבית המקדש בירושלים. המקדש שימש יהודי מצרים כהיכל מקומי, ולא ביטל את הקשר של יהודי מצרים עם המקדש בירושלים.
במאה ה-1 לספירה, בשנת 73 לספירה, הוציא הקיסר אספסינוס הוראה למושל מצרים, לופוס, להרוס את בית חוניו. ההוראה נבעה מחשש שהמקדש יהפוך למרכז דתי פוליטי וידחוף להתמרדות נגד השלטון הרומאי.
מקור מסורתי בתלמוד ובברייתות מספר סיפורים שונים על חוניו ועל מקור הקמת המקדש. אחת הגרסאות מתארת סכסוך בין חוניו לבין אחיו שמעון הצדיק, שבמהלכו חוניו ברח למצרים ובנה שם מזבח. זרמים שונים במסורת הרבנית מציגים עמדות מגוונות לגבי מידת הלגיטימיות של המקדש.
יוסף בן מתתיהו (הידוע כיוסףוס) מציג גרסה מעט שונה: לפי דבריו, בית חוניו נבנה על ידי חוניו אחר, מצאצאי שמעון הצדיק, כתגובה לגזירות אנטיוכוס, וכשזה נבנה הוא לא היה העתק מדויק של ההיכל בירושלים. למשל, המנורה (מנורת זהב בעלת שבעה קנים, כלי קודש) לא עמדה על כן אלא הייתה נברשת זהב שנתלתה בשרשרת.
חוקרים מודרניים דנו בהתנהגות ובהלבוש של חוניו ובהשפעות התרבותיות של המקום. חלק מהדעות רואים במנהגיו סימני השפעה יוונית-מצרית.
החומר המסורתי מתאר יחס מעורב כלפי בית חוניו. מצד אחד יש איסור להקריב קורבנות מחוץ לבית המקדש בירושלים. מצד שני, העבודה בבית חוניו נתפסה בחלק מהמקרים כ'שָׁם שמים', כלומר ככוונה טהורה, וכתרבות דתית שהצילה יהודים במצרים מהתבוללות. בתלמוד מובאות דעות סותרות, ביניהן דעה של רבי יצחק שהודתה אפשרות להקרבה במקום אחרי חורבן בית המקדש. גם לגבי הכהנים ששרתו במקום הועלו חילוקי דעות: במשנה נכתב כי כהן ששירת בבית חוניו פסול לעבודה בבית המקדש שבירושלים, אך רשאי לקבל מתנות כהונה ככהן רגיל. הרמב"ם הוסיף פרשנות שלו, וביקש להבחין בין קידוש ובין איסור על הקרבת קורבן במקום לא-מרוש של ירושלים.
כבר בסוף המאה ה-19 זיהה האגיפטולוג אדוארד נוויל קברים יהודיים בתל אל-יהודיה, כ־35 ק"מ מצפון לקהיר. הקברים נבנו בדומה למערות קבורה מארץ-ישראל, ועל לוחות אבן נכתבו שמות ביוונית. אחת הכתובות הזכירה במפורש את 'ארץ חוניו'.
בתחילת המאה ה-20 חפר ויליאם פלינדרס פיטרי באזור זה. הוא טען שמצא בעיר לאונטופוליס של חוניו, כולל עיר, מצודה ומקדש. בפיטרי נתגלה גם אוסטרקון, שבר חרס או קטע כתוב, בדמוטית (שפה מצרית מאוחרת) שמזכיר אדם בשם אברם, ייתכן אחד הבנאים שבנו את האתר. מאז ממצאיו של פיטרי, זיהוי האתר עם 'ארץ חוניו' התקבל ברוב הקהילה המדעית ועדיין נחשב הממצא המרכזי בנושא.
בית חוניו היה מקדש יהודי קטן במצרים. מקדש הוא מקום שבו מקריבים קורבנות, כלומר פעולות דת. בנה כהן (איש דתי) בשם חוניו מירושלים. המקום היה בעיר לאונטופוליס, ליד און (הליופוליס).
נראה שהמקדש נבנה במאתיים השישים לפני הספירה בערך, כדי לתת ליהודים במצרים מקום דתי. בני משפחת חוניו שירתו שם ככוהנים במשך הרבה שנים. המקדש לא היה שווה לבית המקדש בירושלים, אבל שימש יהודים במקום.
בשנת 73 לספירה שלח שליט רומאי פקודה להרוס את המקדש. זה קרה בגלל דאגות פוליטיות של אותם ימים.
במקורות הרבניים יש דעות שונות על המקדש. חלק אמרו שאסור להקריב מחוץ לירושלים. אחרים ראו בבית חוניו מקום שעזר ליהודים לא להיעלם בתוך התרבות המקומית.
בסוף המאה ה-19 נמצא בית קברות יהודי קרוב, בתל אל-יהודיה. כתובות ביוונית ושמות מקראיים עזרו לזהות את המקום. בשנים 1905, 1906 חפר פלינדרס פיטרי באתר. הוא מצא שרידי עיר, מצודה ומקדש. גם נמצא שבר חרס עם כתובת בדמוטית (שפה מצרית ישנה) שמזכיר שם של בנאי.
תגובות גולשים