מקובל

מקובל הוא יהודי העוסק בקבלה, תורת הסוד היהודית. קבלה היא חקר האלוהות וסודות התורה. רוב המקובלים חקרו קבלה עיונית, כלומר לימוד רעיוני. אחרים עסקו בקבלה מעשית, כלומר בפעולות וטקסים שנועדו להשפיע בעולם.

בעל הסולם טען שהתלמיד צריך להיות קודם חכם ומבין מדעתו לפני שלומדים איתו קבלה. אם אינו כזה, לפי דעתו אין ללמדו. ואילו מי שכבר מבין היטב, לפי דבריו אין לו צורך ללמוד מאחרים.

עקבות תורת הסוד קיימות כבר בתלמוד. בתקופת התנאים ציינו יחידים שעיסוקם היה בסודות התורה. בתקופה המודרנית נחשב האר"י (רבי יצחק לוריא) לראשון המקובלים. גם הבעש"ט, הרש"ש והגר"א (הגאון מווילנה) נחשבים לדמויות מרכזיות בהיסטוריה הקבלית.

מאמרים תלמודיים על מעשה בראשית ומרכבה מזכירים אנשים שהתעסקו בסודות התורה ובפעולות מעשיות. אלה נחשבים לראשוני המקובלים.

בימי הביניים המשיכה התפתחות תורת הסוד, וכמה חיבורים קבליים החלו להופיע.

צפת היתה מרכז חשוב להתפתחות הקבלה. שם פעלו מקובלים רבים והשפיעו על המסורת הקבלית.

בעת החדשה צמחו מרכזי לימוד קבלה, בין היתר ישיבת המקובלים בית אל. שם פעלו רבי שלום שרעבי (הרש"ש) ותלמידיו, שגידלו דור של מקובלים בולטים.

שורשי הספרות הקבלית מופיעים כבר בפרקי היכלות וספר יצירה. במאה ה-13 הופיע ספר הזוהר, שהפך לדגם מרכזי של הקבלה. בהמשך פותחו חיבורים של האר"י ותלמידיו, וכן ספרים מאוחרים של ראשוני המקובלים.

לא כל מי שעוסק בספרות קבלית מכונה "מקובל". ישנם אנשים שלימודם או פעילותם קבלית אך אינם מזוהים בתואר זה.

בתחילת המאה ה-20 גרשם שלום ייסד את חקר הקבלה באקדמיה. מאז המחקר על גדולי הקבלה והספרות הקבלית הלך והתרחב.

מקובל הוא יהודי שלומד קבלה. קבלה היא תורת סוד. זאת לימוד על אלוהים וסודות התורה.

בעל הסולם אמר שהתלמיד צריך להיות חכם ומבין לפני שמלמדים אותו קבלה.

כבר בתלמוד מוזכרים לימודי סוד. בתקופה המודרנית האר"י נחשב למקובל חשוב.

מאמרים עתיקים מדברים על אנשים שלמדו סודות ותהליכים מיוחדים.

בימי הביניים המשיכו לכתוב על סודות התורה.

בצפת היו מקובלים רבים. שם התפתחו רעיונות חשובים.

ישיבות כמו בית אל היו מוקד ללימוד קבלה.

יש ספרים ישנים על סודות. ספר הזוהר הופיע במאה ה-13. אחרי כן כתבו ספרים של האר"י ותלמידיו.

לא כל מי שלומד קבלה נקרא "מקובל".

במאה ה-20 חוקרים החלו ללמוד קבלה במוסדות אקדמיים, לדוגמה גרשם שלום.