מקס ברוד

מקס ברוד (27 במאי 1884, 20 בדצמבר 1968) היה סופר, פובליציסט ומלחין יליד בוהמיה (כיום חלק מצ'כיה). כתב בעיקר בגרמנית. היה דוקטור למשפטים (תואר אקדמי במשפטים) מאוניברסיטת קארל בפראג. היה ידידו הקרוב של פרנץ קפקא, ופרסם את יצירותיו לאחר מותו. בשלושת העשורים האחרונים לחייו חי בתל אביב.

מקס נולד בפראג בשנת 1884 וגדל כיהודי דובר‑גרמנית. בילדותו לקה בעקמת (עיוות בעמוד השדרה), והטיפול של אמו עזר לו להחלים. למד משפטים בפראג. ב‑1902 פגש את פרנץ קפקא והתחבב עליו. עבד כפקיד זוטר והיה מבקר תיאטרון. מאז 1912 היה פעיל בתנועה הציונית (תומך ברעיון של מדינת יהודים).
בשנת 1939, זמן קצר לפני סיפוח צ'כוסלובקיה על ידי הנאצים, ברח ברוד עם חברים ברכבת האחרונה ועלו לארץ ישראל.

בארץ התגורר ברוד בתל אביב והיה יועץ דרמטי בתיאטרון ההבימה. עיבודו ל'החייל האמיץ שווייק' של ירוסלב האשק הועלה בתיאטרון האהל ב‑1936 והיה להצלחה ענקית, עם כ‑1,500 הצגות במשך שנים.

ברוד כתב רומנים היסטוריים חשובים, שלושתם יוצרים טרילוגיה שכינה "המאבק על האמת". חלקה האחרון, "גליליי הכבול", תורגם לעברית וזיכה אותו בפרס ביאליק לספרות יפה ב‑1948. זה היה פרס חשוב, וזוהי הפעם הראשונה שהוענק לכותב שאינו כותב בעברית. ברוד גם זכה בפרס אנגל לשם כבוד ב‑1954. למרות שנותיו בארץ, המשיך לכתוב בגרמנית.

ברוד וקפקא היו חברים קרובים כ‑22 שנים עד מות קפקא ב‑1924. קפקא, שחלה בשחפת, השאיר פתק שבו ביקש לברוד להשמיד את כתביו. ברוד, שנבחר למנהל עיזבונו (האחראי על הנכסים אחרי המוות), החליט לא לקיים את ההוראה הזו והוציא לאור את כתביו של קפקא. בזכות זאת ראו אור הרומנים "המשפט", "הטירה" ו"הנעדר", וכן היומנים והביוגרפיה.

ברוד החל לנגן בפסנתר בגיל שש אצל אדולף שרייבר. בגיל 16 החל להלחין. כתב שירים, מוזיקה למחזות ועיבודים לטקסטים של שייקספיר, גתה ושילר. אחרי עלייתו לארץ פיתח סגנון שהוא כינה "ים תיכוני" (סגנון שמשלב מקורות מהמזרח התיכון עם מוזיקה קלאסית אירופית). כתב ספרים ומחקרים על המוזיקה הישראלית ושלח כתבים על מאהלר ויאנאצ'ק. בין יצירותיו המוכרות: "סוויטת הים התיכון" אופ.28, "המתים שלנו" אופ.29 ו"הרקוויאם העברי" אופ.20, שנכתב לזכר אשתו.

ברוד היה דמות משפיעה במעגלי התרבות בצ'כיה ובמדינות דוברות‑גרמנית. קידם את ההכרה ביצירות כמו "החייל האמיץ שווייק" ואת אופרותיהם של לאוש יאנאצ'ק ויארומיר ויינברגר.

ברוד הוריש את עזבונו הספרותי למזכירתו, אסתר אילזה הופה. בצוואתו הפריד בין זכויות חומריות (תמלוגים) לבין המסמכים המקוריים, והורה שהכתבי‑יד יועברו לספריות או לארכיון ציבורי. גב' הופה לא מילאה הוראה זו ומכרה מסמכים, כולל כתב היד של קפקא. לאחר מותה התפתח מאבק משפטי. באוקטובר 2012 קבע בית המשפט כי הספרייה הלאומית היא היורשת של העזבון וצוותה להעביר אליה את כתביו של ברוד, כולל מסמכי קפקא. ערעור נדחה בבית המשפט העליון.

ארכיונו של מקס ברוד שמור בספרייה הלאומית.

מקס ברוד (1884, 1968) היה סופר ומלחין. נולד בפראג וכתב בגרמנית. היה חבר קרוב של פרנץ קפקא.

מקס נולד בפראג. בילדותו היה לו כיפוף בגב, שנקרא עקמת. אמו טיפלה בו והיה לו טוב יותר. הוא למד משפטים בפראג. ב‑1902 פגש את קפקא והפכו לחברים.
בשנת 1939 ברח ברוד מפני הנאצים ועלה לארץ ישראל.

ברוד התגורר בתל אביב. עבד בתיאטרון ועיבד את הספר "החייל האמיץ שווייק" להצגה גדולה. ההצגה הוצגה רבות במשך שנים.

ברוד כתב רומנים היסטוריים. חלק מהם תורגמו לעברית. ב‑1948 קיבל את פרס ביאליק, פרס ספרותי חשוב.

קפקא רצה שאיש ישרוף את כתביו אחרי מותו. ברוד, שהיה אחראי על רכושו של קפקא, לא שרף אותם. במקום זאת פרסם את הספרים. בעקבות כך קפקא התפרסם מאוד.

ברוד למד פסנתר מגיל שש. בגיל 16 התחיל להלחין. בארץ פיתח סגנון שנקרא "ים תיכוני". זה אומר שילוב של מנגינות מהמזרח התיכון והמוזיקה האירופית. כתב גם יצירות זכרון לאשתו.

ברוד נתן בצוואה שהכתבים שלו ילכו לספריות. מזכירתו לא עשתה זאת ומכרה חלק מהדברים. אחרי דיונים בבית משפט החליטה הספרייה הלאומית שהכתבים צריכים להגיע אליה.