מרד הלגיונרים ופרעות בוקרשט

בין 21 ל-23 בינואר 1941 התרחשו בבוקרשט מרד הלגיונרים ופוגרום (פגיעה אלימה מאורגנת בקהילה) קשה נגד יהודי העיר.

המרד היה ניסיון הפיכה של התנועה הלגיונרית ("משמר הברזל"), תנועה פשיסטית לאומנית בראשות הוריה סימה, נגד שלטונו של הגנרל יון אנטונסקו. אנטונסקו חשש מהלגיונרים והגביל את כוחם. אירוע שלא פוענח, רציחתו של קצין גרמני, שימש כניצוץ לפרוץ המרד.

במהלך הכאוס ניצלו הלגיונרים את ההזדמנות ותכננו פוגרום נגד הקהילה היהודית. כנופיות חטפו יהודים מבתיהם, מבתי כנסת ומהרחובות. לפי ההערכות נרצחו כ-120, 127 יהודים, רבים עונו לפני מותם. כ-90 מהחטופים הובאו ליער ז'ילאבה (Jilava) ונורו למוות. נהרסו ונבזזו מעל 1,270 בתי עסק ודירות של יהודים ובתי כנסת נשרפו, כולל בית הכנסת הספרדי "קהל גראנדה".

המרד דוכא על ידי הצבא הרומני, שנשאר נאמן לאנטונסקו. גרמניה הנאצית לא התערבה בגלוי בתחילה, אך בסופו של דבר תמכה באנטונסקו כגורם יציב. לאחר הדיכוי פירק אנטונסקו את המדינה הלאומית-לגיונרית (השלטון שבו הלגיונרים היו שותפים) והדיח את הלגיונרים מהשלטון. הוא הקים משטר צבאי אוטוריטרי (טוטליטרי, שלטון ששולט בכל תחומי החיים) ושמר על מדיניות אנטישמית.

האירועים בבוקרשט סימנו מעבר: אחריות הרדיפה הועברה כמעט לחלוטין לידיו של אנטונסקו, והוא המשיך במדיניות אנטישמית תוך שיתוף פעולה עם מדינות הציר. זה היה חלק מההקשר הרחב של רדיפות יהודים ברומניה ובאזור, כולל פרעות נוספות שנזכרו אז.


לאחר מלחמת העולם הראשונה ותהליכי שינוי גבולות, רומניה קיבלה מחוזות חדשים שבהם חי מספר גדול של יהודים. המתח עלה בעקבות משבר כלכלי ועל רקע עלייתה של אידאולוגיה אנטישמית בחוגים רבים. בשנות ה-30, 40 היה מתח ציבורי ופוליטי סביב מעמדם של היהודים. החוקיות של אותה תקופה, חוקים של "רומניזציה" (העדפת רומנים בעסקים ובנכסים), והקמת השלטון הלאומי-לגיונרי יצרו אווירה שהעמידה את היהודים במרכז ההאשמות והגזל.


המתח בין אנטונסקו והלגיונרים נגע בעיקר לשאלה מי ישלוט ברכוש שנגזל מהיהודים ולשיטות הפעולה. הלגיונרים רצו שוד מהיר ואלים, ואנטונסקו העדיף הליכים חקיקתיים וסדר. התעמולה הלגיונרית הגברה את השיח האנטישמי בעשרים הימים שלפני מרץ, והלגיונרים גייסו כוח בכפרים ובערים.


ב-20, 21 בינואר השתלטו לגיונרים על בנייני ממשלה, משרדי משטרה ותחנות תקשורת. הם חסמו הפצת קריאותיו של אנטונסקו וקראו לעם להתרומם נגד ״הבונים החופשיים״ והיהודים. המהומות צמחו לכאוס רחובני שאיפשר ביצוע הפוגרום המתוכנן.


הפוגרום לא היה תופעת לוואי אלא חלק מקמפיין מתוכנן. שוטרים נאמנים ללגיונרים, ארגונים לגיונריים, תלמידים וכוחות נוספים נכחו בפעולות. הערים היהודיות המרכזיות נבזזו ובתי יהודים הוצתו. מרכזים שבהם רוכזו יהודים הפכו למרכזי עינויים ושוד. ההערכות מדברות על 120, 127 הרוגים ונזק כבד לרכוש.


הלגיונרים הקימו מוקדי עינויים במטה התנועה ובמקומות אחרים. שם הוכו ונשדדו יהודים כדי להוציא מהם רכוש מוסתר. המענים כללו גם צעירים שסיפקו להנאתם סחיטה ועינויים.


בתי כנסת רבים נבזזו ונשרפו. נזק לרכוש היה רחב היקף וכלל מאות חנויות, בתי מלאכה ובתים פרטיים.


לאחר כמה ימים נתן אנטונסקו את הפקודה לצבא לדכא את המרד. הצבא, בראשות גנרל איליה שטפליה, השתמש בטנקים ובתותחים וכבש את עמדות הלגיונרים במהירות. רבים מהלגיונרים נעצרו, נמלטו לגרמניה או נשפטו מאוחר יותר. לאחר הדיכוי חיזק אנטונסקו את שלטונו וריכז סמכויות.


לאחר הפרעות הוקמו מוסדות סיוע יהודיים. נפתחו קנטינות, בית יתומים ונתנה עזרה רפואית וחומרית לנפגעים.


מיד לאחר המרד החלו ניסיונות להכחיש או לטשטש את מה שקרה. הלגיונרים ומושכים אחרים טענו ש"לא היה פוגרום" או שהאחרים אשמים. חלק מהטענות הושמעו גם בתקשורת לאחר מכן, כסיפור של ניסיונות הכחשה והסברה.

בבוקרשט, ב-21, 23 בינואר 1941, היו אירועים אלימים וקשים מאוד נגד יהודים.

קבוצה שנקראה הלגיונרים ("משמר הברזל", תנועה לאומנית קיצונית) ניסתה להפיל את השלטון. בזמן הכאוס תקפו רבים את השכונות היהודיות.

בערים נבזזו חנויות ובתים. כ-125 אנשים נרצחו לפי מקורות שונים. בתי כנסת נשרפו והנזק היה גדול.

הצבא של יון אנטונסקו דיכא את המרד והחזיר סדר. אחר כך אנטונסקו חיזק את כוחו והמשיך במדיניות אנטישמית (שנאה ליהודים).

אחרי זה הקהילה היהודית בארגנה עזרה לפגועים. נפתחו מטבחים ביתיים (קנטינות) ובית יתומים שסייעו לילדים.

חלקים מהקהילה והעיתונות ניסו מאוחר יותר להכחיש את מה שקרה. היו גם מאמצים לשלול את האחריות של התוקפים.


לפני כן רומניה קיבלה שטחים שבהם חיו הרבה יהודים. בתקופה ההיא היו מתחים כלכליים ופוליטיים. חוגים אנטישמיים הפיצו שנאה כלפי היהודים.


הלגיונרים רצו לקחת כוח ומהר לגזול רכוש. הם חיזקו תעמולה נגד היהודים והחלו לגייס אנשים בכפרים.


הלגיונרים תפסו בנייני ממשל ותקשורת. הם הפריעו לצבא ולאפשרויות שלטון אחרות להתארגן.


התקפות על השכונות היהודיות היו מתוכננות. אנשים נחטפו, נבזזו בתים ובתי כנסת נשרפו.


הצבא השתמש בכוחות חזקים וגרש את הלגיונרים. רבים נעצרו או ברחו.


אחר כך הוקמו מקומות שעזרו לנפגעים. נתנו אוכל, תרופות וסיוע לילדים.


לאחר המרד הופיעו טענות שמחלישות את מה שאירע. היו מי שטענו שהאשמים אחרים, או שהדברים לא קרו כפי שתועדו.