מרדכי צבי מאנה (1859, 1886) היה משורר, צייר ומסאי עברי. הוא נחשב לאחד המשוררים הליריים המשפיעים של השירה העברית החדשה. הוא גם היה המסאי העברי הראשון שכתבו מאמרים על אמנות, יופי ושירה.
נולד ברדושקוביץ שבליטא (אז חלק מרוסיה הלבנה). אביו היה מלמד, ואמו סחרה בחרסים. למד תורה וגמרא, ונשלח בגיל 13 לישיבת "שואבי המים" במינסק. הוא גם צייר מילדות.
לאחר תקופת לימוד בווילנה החל ללמוד בבית-ספר לציור בחשאי. בקיץ 1880 סיים בהצטיינות את בית-הספר לציור, ובהמשך התקבל לאקדמיה לאמנות בפטרבורג. שם חיבר את המחזה האלגורי "תקוה לאובד" וכתב שירים ומאמרים.
בפטרבורג התיידד עם עורך העתון "המליץ" (אר"ז), שהפנה נדיבים לתמוך בו בגלל ענוותו. מאנה זכה בפרסים בלימודיו והחל לפרסם מאמרים ושירים. הוא פרסם גם ב"הצפירה" ו"האסיף" תחת הכינוי הספרותי "המצי"ר" (הבחור מרדכי צבי מרדושקביץ).
מאנה חלה בשחפת (מחלת ריאה מדבקת) בעת שסיים את לימודיו. שהה בוורשה ובסופו של דבר חזר לעיר הולדתו, שם נפטר בגיל 27. לאחר מותו שיריו שרו רבים, ובשמו נקראו מוסדות ורחובות בערים שונות.
המקרא (הכתובים בתנ"ך) היה מקור ההשראה העיקרי שלו. השפיעו עליו גם משוררים עבריים מוקדמים ורוסים, בין היתר אלכסנדר פושקין וגתה. טבע, נופים ועיירת הולדתו העניקו לו דימויים ושקט פנימי.
שירתו לירית וטבעית. הוא צייר במילים תמונות טבע אידיליות, חיפש יופי, טוהר ותמימות. שירו המפורסם ביותר, "משאת נפשי", מביע כיסופים לארץ ישראל. השיר הפך לנפוץ ביהדות מזרח אירופה ובמושבות בארץ בתקופת העליות הראשונות. יצירתו השפיעה על דורות משוררים הבאים, בהם ביאליק וטשרניחובסקי.
מאנה חידש בשפה הניגונית והמלודית של השירה העברית. הוא ניהל דיאלוג בין מסורת קלאסית לבין השפעות מודרניות, והביא לקורא שירת טבע רגישה וצלולה.
שירי הטבע שלו קשים בפרטים קטנים; הם כלליים ורגשיים. הוא הרגיש את הטבע כחבר, ודיבר אל השמש, הירח והציפורים בלשון אישית. לידידות ואהבה יש מקום מרכזי ביצירתו. גם מאמריו וכתביו הפרוזאיים נכתבים בסגנון פיוטי וביקורתי כאחד.
ביצירתו מתערבבות תקווה ותוגה. יש בה נעימות ופליאה, אך גם עצבות ורוך. חלק מהמבקרים ראו בה טון מלנכולי, ואחרים הדגישו את התקווה והאמונה בחידוש ובריפוי.
מאנה והמשורר מיכ"ל שניהם נפטרו צעירים והשאירו מעט יצירות. מיכ"ל היה עז ונהי, ואילו מאנה היה עדין ואופטימי יותר. שניהם תרמו לשורה החדשה של השירה העברית.
למרות יצירה קצרה יחסית, השפעתו של מאנה הייתה רחבה. שיריו השפיעו על ביאליק, טשרניחובסקי ויעקב פיכמן. "משאת נפשי" נשא תהילה ושימש השראה לשירים אחרים.
הוא תיאר את הטבע באופן מופשט ורוחני. הכתיבה שלו מלאת געגוע ותשוקה לפרטים כלליים של היופי והחמלה.
ידידות ודיבור לבבי אל חברים חוזרים ביצירתו. הוא כינה את יחסי האנוש כמקור נחמה וכחוזק נפשי.
המאמרים והמכתבים שלו משלבים שירה וביקורת חדה. מאמרים כמו "על חכמת השיר והמליצה" ו"הגיון על הבדידות" מדגימים את יכולתו לפרוזה פיוטית ומחקרית.
מרדכי צבי מאנה (1859, 1886) היה משורר וצייר בשפה העברית. הוא נולד בעיירה רדושקוביץ. אביו היה מורה; אמו מכרה כלי חרס.
מאנה אהב לצייר מלפני שבגר. בגיל צעיר למד בישיבה. ישיבה היא בית-ספר ללימוד כתבי הקודש. אחר כך החל ללמוד גם ציור. הוא נסע לפטרבורג ללמוד ציור. שם כתב שירים ומאמרים על יופי ואמנות.
הוא פרסם תחת כינוי "המצי"ר". הכינוי נוצר משמו וממקום הולדתו.
מאנה חלה בשחפת. שחפת היא מחלת ריאות חמורה. הוא נפטר צעיר, בגיל 27.
הוא שאב השראה מהתנ"ך (הכתובים ביהדות), מהטבע ומהמשוררים הרוסיים כמו פושקין. הוא אהב נופים, יערות וציפורים.
הוא כתב שירים על אור וטבע. השיר המפורסם שלו הוא "משאת נפשי". בשיר זה רצה להגיע לארץ ישראל ומצא בו תקווה.
השיר היה פופולרי בקרב יהודים ובמושבות בארץ. שירים אחרים שלו נעשו לשירים ומלווים במוזיקה.
הוא תיאר טבע יפה ופסטורלי. הכתיבה שלו רגישה ורכה. הוא תיאר גם אהבה וידידות.
בסוף, על שמו נקראו רחובות ובית-ספר בעיירתו. מעט מציוריו נשמרו, אך שיריו המשיכו להשפיע על משוררים צעירים.
תגובות גולשים