מרטין בובר

מרטין (מרדכי) הלוי בובר (1878, 1965) היה פילוסוף וחוקר יהודי-אוסטרי-ישראלי. עיקר מעשיו היו בפיתוח "הפילוסופיה הדיאלוגית" (שמאמינה שהקשר האנושי, הדיאלוג, שיח בין-אישי, הוא מרכזי), בעריכת סיפורים חסידיים (חסידות, תנועה דתית יהודית מדגישה חוויה רוחנית), ובתרגום התנ"ך לגרמנית. כתביו משפיעים על פילוסופיה, פסיכולוגיה חברתית והגות דתית.

נולד בווינה למשפחה משכילה. הוריו התגרשו כשהיה ילד והוא גדל אצל סבו בלמברג, שסייע לעיצוב עניינו בדת ובמדרש. למד שפות רבות, קרא פילוסופים כמו קאנט וקירקגור, והתרחק מאורח־חיים דתי בדרך מסוימת בגיל צעיר.

בגיל 18 חזר לווינה ללימודים באוניברסיטה. הצטרף לתנועה הציונית, אך הרגיש קרוב יותר לציונות הרוחנית של אחד העם מאשר לציונות המדינית של הרצל. שימש עורך של השבועון Die Welt, ואז פרש מהעיסוק הארגוני והקדיש את זמנו לכתיבה ולמחשבה. בשנת 1903 פרסם את עבודת הדוקטורט שלו.

בשנותיו עסק בחקר החסידות ופרסם מהדורות בגרמנית של סיפורים חסידיים, ביניהם סיפורים של רבי נחמן מברסלב ושל הבעל שם טוב. בשנת 1923 יצא חיבורו המרכזי "אני ואתה" (Ich und Du), שמנסח את רעיון ה"דיאלוג": קשר אנושי שיש בו מפגש אמיתי ולא ניצול.

הוא עבד עם פרנץ רוזנצוויג בתרגום התנ"ך לגרמנית. ב־1933 סירב ללמד בתקופת הנאציזם ונאסר עליו להמשיך בתפקידו. ב־1938 עזב גרמניה ועלה לירושלים; שם שימש כפרופסור באוניברסיטה העברית והמשיך בעבודתו על פילוסופיה, תרבות וחסידות.

בובר היה דמות ציבורית פעילה: שייך לציונות הרוחנית, תמך ברעיון מדינה דו-לאומית ליהודים ולערבים, וחיפש מסלולים לשלום וחיים משותפים. בתקופת מלחמת העצמאות עבר בין שכונות בירושלים בעקבות המצב הביטחוני. אחרי קום המדינה המשיך להטיח ביקורת כשהוא חש שהמדינה לא מממשת צדק חברתי.

בשנת 1961, בזמן משפט אייכמן, קרא בובר שלא להטיל על הקורבן תפקיד השופט, וביקש למנוע את הוצאתו להורג של אייכמן. נפטר בירושלים ב־1965 ונקבר בהר המנוחות. ארכיונו הועבר לאוניברסיטה העברית ולספרייה הלאומית.

בובר הוצע מספר פעמים לפרסי נובל בספרות ובשלום. זכה בפרס גתה (1951), בפרס ישראל (1958), בפרס ביאליק (1961), ובפרס ארסמוס (1963). שימש כנשיא הראשון של האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים (1960, 1962).

אמו עזבה את המשפחה כשהיה קטן; פגשה אותה רק פעם אחת כעבור שנים רבות. נפגש בילדותו עם פאולה וינקלר, שלא היתה יהודייה במקור והתגיירה; היא היתה שותפתו לחיים ולעשייה הספרותית.

ניקראו רחובות על שמו בערים רבות בישראל. נטעה קרן קיימת לישראל יער לזכרו. דמותו הופיעה ביצירות אמנות ובבולים שננפקו על שמו.

בספר "אני ואתה" הציג בובר את ההבחנה המרכזית שלו: יש שני אופנים של יחס בין אדם לזולתו. "אני-אתה" הוא מפגש אמיתי, שבו פוגשים את האדם האחר כהיותו שלם ומיוחד. "אני-הלז" ("אני-את־הדבר") הוא יחס תועלתני, שבו האחר הופך לכלי למימוש הצרכים שלי. בובר טוען שהחברה המודרנית נוטה ליחסי "אני-הלז", וזה יוצר ניכור וחוסר משמעות.

בובר הרחיב וטען שהמפגש האנושי יכול גם לפתוח את הדרך להתגלות רוחנית: דרך זיקות כנות ל"אתה" קונקרטי, האדם יכול לפגוש את ה"אתה הנצחי", דימוי לאלוהי המתגלה בזיקה לאנשים ובדברים.

הבעיה החברתית לפי בובר היא שעיקר האינטראקציות שלנו הופכות ליחסי תועלת. גם קשרים רגשיים או יצירתיים עלולים להפוך ל"אני-הלז" אם הם נתפסים ככלים. כאשר רוב היחסים הם אלה, אנשים חשים ניכור.

בובר לא דחה את הרעיון של התגלות אלוהית, אך פירש אותו מחדש: הוא ראה התגלות בתוך יחסי אדם, אדם עמוקים, לא כהוראה שמגיעה מהמכתיב החיצוני בלבד. לדידו, חוויה דתית אמיתית קשורה ביכולת ליצור זיקות "אני-אתה".

בובר הביע זהירות כלפי חיים שמושתתים על טקסים קבועים בלבד. הוא חשש שטקסים כאלה יהפכו ל"אני-הלז" ויחמיצו את המפגש האמיתי. עם זאת הוא ראה בחסידות ובמושגי היהדות מקורות רוחניים חשובים, וניסה להציגם לקהל שאינו דתי.

לפי בובר, אי־אפשר להבין את האל דרך ידע בלבד. הכרתו נבנית דרך מפגשים חוזרים עם הסובב, וכך צוברים בני אדם הוכחות רגשיות ורוחניות שמובילות להבנה עמוקה יותר.

בובר התקרב לרעיונות אנרכיסטיים דרך ידידו גוסטב לנדאואר. הוא ראה בקהילות שיתופיות ומקומיות בסיס לחברה חופשית וצודקת יותר.

בובר אסף ועיבד סיפורים חסידיים, כדי להראות את יכולת הסיפורים לחשוף יחסי "אני-אתה" והארות רוחניות בחיי היומיום. חלק מהחוקרים ראו בטיעוניו עיוות למסורת; אחרים הגנו על פרשנותו והראו ערכים חדשים שהציג.

בובר ציטט מסורת חסידית שאומרת ש"האור הגנוז" נמצא בתורה, וצדיקים שמוצאים אותו מגלים אותו בחייהם ובמעשיהם.

(הטקסט שומר כותרות מהמקור וקיצר פרטים משניים, תוך שמירה על העובדות המרכזיות.)

מרטין בובר (1878, 1965) היה פילוסוף וחוקר יהודי. הוא נולד בווינה וגר אחר כך בירושלים. בובר אסף סיפורים חסידיים. חסידות זה דרך יהודית שבה אנשים מחפשים חיבור רוחני.

כשהיה קטן הוריו התגרשו והוא גדל אצל סבו. למד הרבה שפות וקרא ספרים של פילוסופים. בגיל צעיר החל ללמוד באוניברסיטה והצטרף לתנועה ציונית.

הוא כתב ספר חשוב שנקרא "אני ואתה". שם הסביר שיש שני סוגי מפגשים בין אנשים. "אני-אתה" זה מפגש שבו אני באמת פוגש את האדם האחר. "אני-הלז" (הלז = הדבר) זה כשאני רואה את האדם כמו כלי לתועלת.

יש רחובות על שמו בישראל. נטעו יער לכבודו. הופיע גם בבול ובמיצגים אמנותיים.

בובר אמר שמפגשים כנים בין אנשים חשובים מאוד. דרך מפגשים כאלה אפשר למצוא משמעות ולחיות טוב יותר. הוא גם אמר שהתגלות רוחנית יכולה להתרחש בתוך מפגש בין אנשים.

בובר חשב שטקסים וקביעות עלולים להרחיק אותנו מהמגע האמיתי עם אנשים. אבל הוא גם ראה בחסידות וברעיונות היהודיים מקורות שיכולים לעזור לאנשים.

בובר סיפר שסיפורים אומרים שיש "אור גנוז" בתורה. צדיקים שמוצאים אותו מביאים אותו לדרך החיים שלהם.

מרטין בובר היה דמות חשובה שהשפיעה על מחשבה ותרבות. הוא רצה שכולם יחיו ביחד בכבוד ובשיח אמיתי.