מרטין היידגר (1889, 1976) היה פילוסוף גרמני מרכזי במאה ה-20. הוא השפיע מאוד על הזרם הקונטיננטלי בפילוסופיה ועל תנועות כגון אקזיסטנציאליזם (גישה שעוסקת בחוויה האנושית של הקיום).
היידגר נולד בבאדן שבגרמניה. תחילה למד תאולוגיה, ואחר כך פילוסופיה. מופיע אצל אדמונד הוסרל כמורה חשוב בחייו; הוסרל היה הפילוסוף שסייע לו בתחילת דרכו. ב-1914 השלים דוקטורט, ולאחר מכן הוראה באוניברסיטאות פרייבורג ומרבורג. בין תלמידיו היו חנה ארנדט ואחרים. עם ארנדט ניהל גם קשר אישי.
בשנות ה-30 הצטרף היידגר למפלגה הנאצית ומונה לרקטור באוניברסיטת פרייבורג במאי 1933. בתקופת כהונתו הוטלו צעדים שמנעו מאנשי אקדמיה יהודים גישה למשאבים. ב-1934 הוא התפטר מהרקטורט והפסק את השתתפותו באסיפות המפלגה, אך נשאר חבר בה. לאחר המלחמה נחשפו במחברותיו הפרטיות, המכונות "המחברות השחורות" (1931, 1941), ביטויי אנטישמיות. היידגר מעולם לא הביע חרטה פומבית ברורה על תמיכתו בנאציזם. בעדות פרטית הוא כינה זאת "הדבר הטיפשי ביותר שעשה בחייו".
היידגר עמד סביב השאלה המרכזית של הפילוסופיה: "שאלת הוויה", כלומר, מה פירוש המילה 'להיות' או מה הופך משהו ל"יש". הוא עסק באונטולוגיה (חקר הישות), ופנומנולוגיה (שיטה שבוחנת חוויות והאופן שבו הדברים נגלים לנו).
עיקר רעיונו הוא שהקיום האנושי, אצלו קרוי Dasein (בגרמנית: "נמצא-שם", כלומר האדם), הוא תמיד פרשני. זאת אומרת שאדם מבין את העולם דרך פרשנות מסוימת. הפרשנות הזו אינה פרטית בלבד; היא מושפעת מההיסטוריה ומהתרבות, והיא מאפשרת למה שנראה לנו כ"יש" להופיע ככזה.
היידגר טען שההוויה נשכחה בתולדות הפילוסופיה והמדע, בגלל שימושים שונים במונח "קיום". למשל, דקארט זיהה את הישות עם ההכרה, וכך לפי היידגר הועתק מוקד המחקר אל הסובייקט (האני), מה שגרם לשכחה של ההוויה עצמה.
הגותו נחלקת לשתי תקופות. בתקופה הראשונה, סביב הספר "הוויה וזמן" (1927), הוא מתמקד בחקר הקיום האנושי, במושג "דאגה" (כל יחס של האדם לדברים), ובחיפוש אחר אותנטיות, אופן להיות שאינו נגרר אחרי ה"הם" (הדומיננטי והמקובל). בתקופה המאוחרת הוא מתרחק ממושגים אנתרופוצנטריים ומדגיש את הופעת ההוויה בישים עצמם, ואת הרעיון שהאדם צריך לדאוג להוויה כדי שהיא תתגלה.
היידגר הבדיל בין ישים פרטיקולריים (דברים ספציפיים) לבין הישות הכללית שלהם, הוויה. הוא טען שהאונטולוגיות המערביות נטו לצמצם את הוויה לפרמטרים אונטיים, כמו הגדרה של מהות או תכונות, ובכך "שכחו" את השאלה מה זה באמת להיות.
טמפורליות פירושה כאן התפקיד של הזמן בהבנת הוויה. היידגר טען שהמערב התייחס לישות כמשהו המתמקד בהווה בלבד. בניגוד לכך, הוא הדגיש שהקיום האנושי הוא עתידי (futurity): העתיד פותח אפשרויות, והעבר מייצר מסגרת להבנתן. העבר, ההווה והעתיד קשורים זה לזה באופן שהוא לא פשוט ורק אינטראקציה ביניהם מאפשרת הבנה אמיתית של הקיום.
היידגר פיתח רעיון של מעגל הרמנויטי, פרשנות שמתקיימת בין העבר והעתיד. כלומר, כשאדם קורא טקסט או נתקל ברעיון, הוא מביא אליו פרשנות מראש, וזה משנה את קריאתו. בו-זמנית, מה שקיים כבר משפיע על הדרך שבה האדם מצפה לעתיד.
היידגר השפיע עמוקות על אחד הזרמים המרכזיים בפילוסופיה המודרנית. רעיונותיו חיזקו הוגים כמו חנה ארנדט וז'אק דרידה (ששאבו ממנו מושגים כמו דקונסטרוקציה). יחד עם זאת, רבים גם ביקרו אותו על תמיכתו הנאצית ועל הביטויים האנטישמיים שנמצאו במחברותיו.
היידגר השאיר מורשת מורכבת: פיתוח רעיונות חדשים על הוויה, זמן ואותנטיות, לצד מחלוקת ציבורית על מעשיו הפוליטיים.
מרטין היידגר (1889, 1976) היה פילוסוף גרמני. פילוסוף הוא אדם שחוקר רעיונות גדולים על החיים.
היידגר למד תחילה דת ואז פילוסופיה. המורה החשוב שלו היה אדמונד הוסרל. הוא לימד באוניברסיטה והיו לו תלמידים מפורסמים.
בשנות ה-30 הוא תמך במפלגה הנאצית. המפלגה הזאת פגעה בהרבה אנשים. אחרי המלחמה אנשים רבים התעצבו על כך.
היידגר דיבר על ה"וויה". וויה פירושו "להיות", מה זה אומר שקיים משהו. הוא חשב שאנשים תמיד מפרשים את העולם. פירוש זה משנה איך דברים נראים לנו.
הוא גם כתב על זמן. הוא הסביר שהעבר, ההווה והעתיד קשורים. העתיד פותח אפשרויות, והעבר משפיע על איך אנחנו רואים את העתיד.
- Dasein (בגרמנית: "נמצא-שם") הוא הכינוי שלו לאדם.
- אותנטיות היא להיות באמת עצמך, ולא רק לחקות אחרים.
- המעגל ההרמנויטי אומר שאנחנו מבינים דברים דרך מה שידענו בעבר ומה שאנחנו מצפים לעתיד.
היידגר השפיע על הוגים אחרים ופעל לשנות את הדרך בה חושבים על היות ודעת. יחד עם זאת, מעשיו הפוליטיים עוררו ביקורת רבה.
תגובות גולשים