משה (מישה) ארנס נולד בקובנה שבליטא ב-1925. משפחתו עברה לריגה וב-1939 היגרה לארצות הברית. שירת בחיל ההנדסה של צבא ארה"ב (1944, 1946) ולמד הנדסת מכונות ב-MIT. בהמשך למד הנדסה אווירונאוטית (הנדסה של כלי טיס) במכון הטכנולוגי של קליפורניה וקיבל תואר שני ב-1953.
בשובו לישראל הצטרף לפקולטה להנדסה אווירונאוטית בטכניון והפך בפרופסור חבר ב-1961. בשנות ה-60 היה סמנכ"ל התעשייה האווירית (התעשייה האווירית לישראל, חברת מטוסים ונשק) ותמך בפיתוח מטוס הכפיר, שהקנה לו ולצוותו פרס ביטחון ישראל ב-1971.
ארנס הצטרף לתנועת חרות בסוף 1972 וכיהן כחבר כנסת מטעם הליכוד בזמנים שונים בין 1974 ל-2003. הוא שייך למחנה הימני בליכוד, תמך בשימור שטחים ובתנחלויות, אך גם דגל בשוויון ובשילוב ערביי ישראל.
בין 1977 ל-1982 כיהן כיושב-ראש ועדת החוץ והביטחון. התנגד להסכמי קמפ דייוויד ואת הסכם השלום עם מצרים. ב-1982 מונה לשגריר ישראל בארצות הברית. ב-1983 מונה לשר הביטחון, לאחר הדחת אריאל שרון על רקע דו"ח ועדת כהאן, וכיהן בתפקיד עד ספטמבר 1984.
בתקופתו צה"ל פעל בלבנון וספג אבדות. בוצעו נסיגות ממיקומים שונים, ותגובת ההתנגדות הלבנונית התחזקה. ארנס התווה מדיניות שכוללת חילופי שבויים נרחבים והקמת מפקדת חילות השדה (הזרוע היבשתית של צה"ל).
פרשת קו 300 התרחשה במהלך כהונתו. בעקבות דרישות לבירור הוא מינה את "ועדת זורע" לבדוק את נסיבות מותם של שני מחבלים שנלקחו לחקירה.
בהמשך כיהן בתפקידים נוספים: בין השאר שר ללא תיק לענייני מיעוטים ושר החוץ (1988, 1990). בשנים 1990, 1992 כיהן שוב כשר הביטחון, בתקופת מלחמת המפרץ הראשונה, ותמך בגישה של מעורבות צבאית ישראלית שאינה אומצה.
ב-1992 פרש מהחיים הפוליטיים. הוא סייע לקידומו של בנימין נתניהו בתחילת דרכו. ב-1999 התמודד מול נתניהו בפריימריז וניצח בכ-20% מהקולות. לאחר מכן מונה שוב לשר הביטחון בין ינואר ליולי 1999. בתקופה זו יזם תוכנית לפינוי מוצבים ולצמצום כוחות בלבנון, והורה במאי, יוני 1999 על תקיפות אוויריות שחיזקו את ההרתעה.
אחרי הפרישה המשיך לפעול ציבורית. פרסם מאמרים בעיתון והביע עמדות נוקבות נגד מדיניות מסוימת של ראשי ממשלה. ב-2009 פרסם את הספר "דגלים מעל הגטו" על מרד גטו ורשה, ובו הציג ממצאים על תפקידם של לוחמים מארגונים יהודיים. ב-2010 מונה לראש המועצה הציבורית להנצחת זאב ז'בוטינסקי. שימש יו"ר קרן הון-סיכון (2003, 2018), עמית במכון לאסטרטגיה ציונית ויו"ר מועצת אוניברסיטת אריאל במשך שנים רבות. חצי שנה לפני מותו מונה ליו"ר כבוד של מכון ז'בוטינסקי.
ארנס גר בסביון. נפטר ב-7 בינואר 2019 ונקבר שם. השאיר אחריו רעיה, מיוריאל, שנפטרה חודשים לאחריו, וארבעה ילדים. בנו, יגאל, פרופסור בארצות הברית ועוסק במחקר במערכות מידע ונושאי ביטחון.
הוענקו לו הוקרות ופרסים רבים: תעודת הוקרה ממרכז מורשת מנחם בגין ב-2009, פרס בוני ציון על מפעל חיים ב-2016, ופרס הדיפלומטיה הישראלית ב-2018. בתחילת קיץ 2019 נקרא מסוף אוטובוסים על שמו בפתח תקווה. כמו כן נקראו על שמו רחובות במספר ערים.
משה ארנס נולד ב-1925 בליטא. כשהיה ילד משפחתו עברה לארצות הברית. הוא למד הנדסה. מהנדס זה אדם שבונה דברים; כאן הוא בנה ידע על מטוסים.
חזר לישראל והיה פרופסור בטכניון. עבד בתעשייה האווירית. זו חברה שעוזרת לבנות מטוסים לכלי טיס.
הוא היה חבר כנסת ושר בממשלות ישראל. שר זה אדם שמוביל נושא חשוב בממשלה.
ארנס היה שר הביטחון פעמיים. שר הביטחון אחראי על צבא וביטחון. בתקופתו צה"ל פעל בלבנון, והיו חילופים של שבויים. הוא גם היה שגריר ארצות הברית. שגריר זה נציג של מדינה בעולם.
אחרי שפרש מהפוליטיקה כתב ספר על מרד גטו ורשה. מרד זה היה ניסיון של יהודים להילחם נגד הרדיקלים בזמן מלחמת העולם השנייה. הוא מצא מסמכים חדשים והסביר חלק מהסיפור.
הוא המשיך לנהל פעילויות ציבוריות. שימש יושב-ראש במוסדות שונים ועזר לשמר זיכרון היסטורי.
גר בסביון. נפטר ב-7 בינואר 2019. השאיר אישה וארבעה ילדים. בנו הוא פרופסור באוניברסיטה בארצות הברית.
קיבל פרסים על עבודתו ועל מחקרו. נקראו על שמו רחובות ובניין אוטובוסים.
תגובות גולשים