נבואה

נבואה היא מסר שמועבר לאדם (נביא או אורקל) על ידי אלוהים או ישות על־טבעית. היא יכולה להכיל הוראות, חוקים או ידע על העתיד, ולהתרחש בחזיון, בחלום או במגע ישיר עם האל.

בתרבות המסופוטמית בעיר מארי (המאה ה-18 לפנה"ס) נמצאו תעודות של נבואות. היו שם שני סוגים: מנחשים שענו ב"כן" ו"לא" ונביאים שהעבירו דברי אלים. הנבואות כוונו לעתים למלך ועסקו בפולחן ובמדיניות. הן נבדקו על ידי מנחשים או באמצעות טקסים מיוחדים.

בתנ"ך יש נבואות מסוגים שונים: נבואה פתאומית כמו אצל שמואל, וגם חבורות בני-נביאים שהתאמנו בכך. חז"ל ראו שגם גויים יכולים להיות נביאים. לפי המסורת, לא כל אדם יכול להתנבא; הנבואה דורשת שלמות מוסרית ואינטלקטואלית, ובמקרים מסוימים גם דור ראוי.

קיימת מסורת על "נבואת הילד" שנכתבה בארמית ומיוחסת לנחמן קטופא. יש מחלוקת על מקור הטקסט והאם המחבר היה היסטורי.

יהודה הלוי בספרו הכוזרי (1139) קישר בין נבואה ולמקום: לדעתו נבואה אמיתית מתקשרת לארץ ישראל ולמעמד הלאומי של העם.

הרמב"ם (מאה ה-12) שילב רעיונות פילוסופיים וטען שמעלות השכל נחוצות לנבואה. הוא קבע שיש דרגות לנבואה ושייתכן שנביאים היו בעלי תכונות אישיות לא מושלמות אך התגברו עליהן.

במאה ה-12, 13 כונו כמה חכמים "נביא" וניהלו פרקטיקות רוחניות. חלקם השתמשו בהזכרת שמות האל ובטכניקות מיסטיות.

אברהם אבולעפיה (1285) תיאר טכניקות מעשיות להשגת נבואה באמצעות שילובי אותיות, נשימות ותנועות גוף. הוא חיבר שיטות ברורות למתרגלים.

רבי שלמה בן אדרת ראה גם מתחזים לנבואה והוא התלבט כיצד לשפוט נבואות בעידןו.

בכתבים מיוחסים לרבי יוסף קארו מתוארת חוויה של קבלת מסר שמיימי, אם כי לפי המסורת הנבואה פסקה מישראל.

ספר זה (מאה ה-17) מפרט תנאים לשם זכות לנבואה ודן בשיטות היטהרות וקיום מצוות, וחלקו עסק בשיטות מעשיות שנמנעו מהדפוס.

בתקופת עליית השבתאות (סביבות 1666) הופיעו נבואות המוניות על גאולה. נתן העזתי ושבתי צבי עוררו גל גדול של תקוות ונבואות בארץ ובהתפוצות.

בחסידות יש עומק רוחני שקשור לצדיק ולנבואה. יש חוקרים הסבורים שראשית החסידות ראתה בצדיקים דמיון לנביאים, אם כי המונחים לא תמיד שימשו.

באביב 1991 טען מנהיג חב"ד שנבואה חזרה לעם ישראל. חלק מחסידיו ראו בכך רמז שהוא עצמו נביא הדור.

לפי הרב קוק, דמיון ופיתוחו הם כלים חשובים להתחדשות נבואה; דמיון עשוי להוביל לחוויות רוחניות שמקשרות למסר.

ביוון וברומא העתיקות ענו אורקלים, אנשים או כוהנים שדיברו בשם האלים. סיבילות היו נביאות שנתנו נבואות מפורטות, והפיתיה בדלפי נתנה תשובות חידות.

באסלאם הנבואה נקראת וַחִי (השראה/התגלות). יש הבחנה בין נביא (נבי) לבין שליח (רסול): רק השליחים מביאים חוקים חדשים. מוחמד נחשב ל"חותם הנביאים", הנביא האחרון במסורת האסלאמית.

המורמונים מאמינים בהתגלות מתמשכת. ג'וזף סמית' נחשב לנביא, ומנהיגי הכנסייה יכולים לקבל מסרים ציבוריים. השראה אישית זמינה גם למאמינים.

בסיפורת נבואות מופיעות פעמים רבות כסמלים מסתוריים. הן שואלות שאלות על גורל והאם אפשר לשנות אותו. דמויות ומנהגים ספרותיים משתמשים בנבואה כדי לנהל עלילה וליצור מתח.

נבואה היא מסר שמגיע מאת האל אליו אדם מיוחס קורא נביא. זה יכול להיות חלום, חזון או מסר שמישהו שומע.

במקום בשם מארי לפני אלפי שנים היו אנשים שניבאו. הרשומות שם כתבו נבואות למלך על פולחן ומלחמות.

בתנ"ך יש נביאים שהמסר הגיע אליהם פתאום, ויש קבוצות של אנשים שהתאמנו להיות נביאים. חז"ל אמרו שנבואה צריכה אנשים ישרים וטובים.

יש ספר של נבואות קצרות בשם "נבואת הילד" שנכתב בשפה קשה. לא כולם מסכימים מי כתב אותו.

רבנים כמו יהודה הלוי ורמב"ם חשבו על מה צריך כדי להיות נביא. רמב"ם אמר שהשכל חשוב.

רבי אברהם אבולעפיה כתב שיטות של תרגילים עם אותיות ונשימות כדי להגיע לחזונות.

בשנת 1666 קמה תנועה גדולה של אנשים שהאמינו בשבתאי כמשיח. ב-1991 מנהיג חב"ד אמר שנבואה חזרה, וחלק מחסידיו חשבו שהוא נביא.

בארצות העתיקות היו אורקלים. הם ענו על שאלות בשם האלים.

באסלאם קוראים לנבואה וַחִי וזה פירושו השראה או מסר מאללה. מוחמד נחשב לנביא האחרון.

המורמונים מאמינים שאלוהים עדיין נותן מסרים לבני אדם.

בסיפורים נבואות לעתים הן חידות שעוזרות להפוך את העלילה למעניינת וקושרות לגורל הדמות.