נזק כלכלי טהור הוא נזק שלא כולל פגיעה פיזית בגוף או ברכוש, אלא הפסד כספי גרידא. כלומר מדובר באובדן רווח עתידי או בהוצאה שנגרמת מעסקה שנכשלה.
לעתים החוק כן פוצה על נזקים כלכליים כאלה במסגרת עוולות מסוימות, למשל בלשון הרע, אך הדיון העיקרי נוגע לעוולת הרשלנות (טעות או התנהלות רשלנית שגורמת נזק). השאלה המרכזית היא האם חובת זהירות (המחויבות של אדם להיזהר מפני גרימת נזק לאחרים) חלה גם כשמדובר בנזק כלכלי טהור.
אפשר להמחיש את ההבדל בעזרת ספינה שנושאת מטען. אם המטען ניזוק פיזית במהלך המסע, הבעלים סובל גם נזק פיזי וגם הפסד כספי. אך אם המטען לא ניתן לפריקה עקב שביתה ונאלץ לחזור למסע מיותר, הנזק הוא כלכלי טהור כי לא נגרם לו נזק גופני או פיזי.
במסגרת דיני הנזיקין הדיון על נזק כלכלי טהור נופל בעיקר בתוך בחינת חובת הזהירות. דיני הנזיקין כוללים עוולות שונות, ולכל עוולה גבולות והיגיון משלה. לכן ייתכן שנזק כלכלי יוכר בעוולה אחת אך לא באחרת. מרבית הדיון בפסיקה ובספרות מתרכז בעוולת הרשלנות.
עוולת הרשלנות מוגדרת כעוולה שבה בוחנים אשמה, נזק וקשר סיבתי. בפסיקה הישראלית נוסף גם שלב של בחינת חובת הזהירות: האם יש תשתית להטלת אחריות מבחינת מדיניות. סעיף ההגדרה של "נזק" כולל נזקים פיזיים, נפשיים וממוניים, ובכך מתאפשר דיון רחב בשאלה האם נזק כלכלי טהור הוא גם כן נזק שמצריך פיצוי.
בית המשפט העליון דן האם להכיר בפיצוי עבור נזק כלכלי טהור במסגרת חובת הזהירות. בפסקי-דין מרכזיים נקבע שהשאלה צריכה להפנות לשיקולי מדיניות: האם הוטלת האחריות תהיה צודקת והאם היא תרחיב יתר על המידה את מעגל התביעות.
השיקולים נגד הכרה גורפת בפיצוי כוללים חשש להעמסה כלכלית על ספקים ושירותים, פגיעה בחופש המשא ומתן ובכדאיות כלכלית של פעילויות, והצפת בתי המשפט בתביעות רחבות וקשות לכימות. לעומת זאת, יש גם טיעוני צדק שמצביעים על כך שלא נכון להפקיר נפגעים שנגרם להם הפסד כלכלי עקב התנהלות רשלנית של אחרים.
עוד שיקולים: מי יכול למנוע את הנזק בקלות יחסית, האם יש קורבן ישיר מול נפגעים עקיפים (למשל תלויים שאיבדו פרנסתם), ועד כמה אפשר להגביל את מעגל התובעים באמצעות כללי סיבתיות וריחוק נזק.
בהשפעת המשפט האנגלי הופיעו נקודות מפנה שונות. בפסקי-דין ישראליים מוקדמים הוכרו חריגים: למשל במקרה של מצג שווא רשלני (הצגת מידע מטעה על ידי מומחה) שנגרם ממנו הפסד כספי. בהמשך, הפסיקה הרחיבה את האפיקים לפיצוי גם נגד גורמים שאינם דווקא מקצועיים, אם הייתה הסתמכות וגרם זה יכל לצפות את הנזק.
פסקי-דין ישראליים מרכזיים (כמו וינשטיין, אילנקו ומקרים נוספים) הראו מגמת הרחבה יחסית של אחריות במקרים מסוימים, ובייחוד כלפי מומחים ושירותים מקצועיים (עו"ד, רואה חשבון, יועצים וכדומה).
עם זאת, בתי המשפט המחוזיים זהירים יותר. בבתי-משפט אלה שיקולי יעילות כלכלית ונוסחת Hand (השוואה בין עלות מניעה לעלות הנזק) הובילו לעתים לדחיית תביעות על נזק כלכלי טהור. כלומר, התמונה הפסיקתית אינה אחידה: העליון נוטה לגמישות ולחריגים, והמחוזיים לעתים נוקטים בגישה המגנה על תפקוד השוק.
בית המשפט העליון הדגיש את הצורך בגמישות ובשיקול-דעת בתיקים פרטניים. בשורה של פסקי-דין צוין כי אין לכפות קטגוריות נוקשות וכי יש לשקול את עניין חובת הזהירות לפי נסיבות המקרה. במקרים מסוימים נפסק פיצוי גם נגד רשויות ציבוריות, אך תמיד תוך בחינת שיקולי מדיניות וטובת הציבור.
הצעת קודיפיקציה המוזכרת כוללת נוסח שמאפשר לבית המשפט לשקול האם הטלת האחריות היא "צודקת, הוגנת וסבירה". הסעיף מחזק את עקרון תום הלב (הכוונה להתנהגות הגונה והוגנת בין צדדים), ומותיר לבית המשפט שדה לשיקול דעת.
יש דעות הטוענות שיש לעבות מבחנים קונקרטיים בחוק כדי למנוע חוסר ודאות, ואחרות סבורים כי יש להותיר גמישות שיפוטית. הניתוח הכלכלי של המשפט מציע לשקול מי יכול למנוע את הנזק בזול יותר, ומהן ההשלכות החברתיות של הטלת חבות.
בסיכום המעברי של הפסיקה ושל הצעת הקודיפיקציה, אפשר לזהות מגמה של צמצום הדיכוטומיה (פיצוי/שלילה מוחלטת) וצד רצון לאזן בין צדק ליעילות כלכלית, כאשר ההכרעה תיעשה לפי נסיבות המקרה.
נזק כלכלי טהור הוא הפסד של כסף בלי פגיעה בגוף או בדבר. למשל, עסק שהפסיד כסף כי סחורה איחרה להגיע.
אם מטען באוניה לא יורד בגלל שביתה, המשלח צריך לשלם על מסע נוסף. זהו נזק כלכלי טהור. אם המטען ניזוק פיזית, זה נזק אחר.
עבירת רשלנות היא כשמישהו לא נזהר וגורם נזק לאחרים. השאלה היא מתי צריך לפצות על הפסד כספי כזה.
שופטים שוקלים הרבה דברים לפני שיחליטו. הם שואלים אם פיצוי הוגן, אם יגרום לפגיעה בעסקים, ומי יכול למנוע את הנזק בקלות.
במקרים מסוימים בית המשפט פסק שאפשר לקבל פיצוי. למשל, כשמומחה נתן מידע שגוי והאחרים סומכו עליו והפסידו כסף. בבתי משפט אחרים היו זהירים ולא נתנו פיצוי, כדי לא להעמיס על החברה בתביעות רבות.
יש הצעה לחוק שאומרת: לפסוק פיצוי רק אם זה צודק והוגן. כך השופטים יחליטו כל מקרה לגופו.
מחשבה חשובה היא: מה יותר טוב לחברה, לתת פיצוי או להשאיר את הסיכון למי שנפגע? זו שאלה שקשה לענות לה, והשופטים שוקלים אותה בכל תביעה.
תגובות גולשים