עוולת התרמית היא עוולה נזיקית פרטיקולרית בפקודת הנזיקין. הכוונה היא להגנה על מי שסמך על מצג שווא, הצהרה כוזבת על עובדה. מצג שווא יכול להיות בכתב, בדיבור או בהתנהגות.
אם מי שסמך על המצג נגרם לו נזק ממוני, נזק כספי, הוא יכול לתבוע פיצויים. במקרים מסוימים מעשה כזה עלול לגרור גם אחריות פלילית.
הפקודה עם עוולת התרמית נכנסה לישראל ב-1947. באנגליה העוולה נוצרה כדי לפצות נפגעים מהסתמכות על מצגים שקריים, בעיקר בהקשר משא-ומתן. בישראל העוולה שימשה תחילה לבקר משא־ומתן, ולא חל קיצוץ בתפקיד זה גם עם חקיקת סעיף 12 לחוק החוזים ב-1977, שאוסר על חוסר תום לב במשא־ומתן.
בעקבות הפסיקה העוולה הורחבה גם למקרים מחוץ למסגרת חוזית, ובפרט ליחסים בין פרטים ולמישור הצרכני.
יסודות עוולת התרמית דומים לאלה שבאנגליה, אך יש הבדלים מהותיים. כדי להוכיח עוולה יש להראות שקיימו: מצג שווא, יסוד נפשי של כוונה למטמם, הסתמכות של הניזוק ונזק כספי המתקשר למצג.
בפקודה קבועים יסודות העוולה. התובע צריך להוכיח את קיומם.
ניתן לזהות הבדלים ברמת הנטל, בתנאי ההוכחה ובהיקף ההגנה על נזקים לא-ממוניים.
סעיף זה דורש שמצג מסוים יהיה בכתב וחתום כדי לזכות בסעד מסוים. לקחו של הדרישה הוא מהמשפט האנגלי, והיא ספגה ביקורת בפסיקה ובספרות.
הפסיקה חמרה את נטל ההוכחה לעוולת התרמית. זאת בשל האשם המוסרי שבמעשה והאפשרות לאחריות פלילית.
מחדל (אי־גילוי): בדרך כלל אי־גילוי אינו יוצר אחריות, אך במקרים מיוחדים זה עלול להיחשב תרמית.
הסתכנות מרצון: אם הניזוק הסכים במודע לא להחיל נורמות משפטיות, תוטל פחות אבחנה של אחריות.
ריבוי מעוולים ואחריות שילוחית: אפשר להטיל אחריות על מספר אנשים אם פעלו יחד, ולעיתים גם על השולח של מי שניהל משא־ומתן.
התביעה נותנת פיצויים שמטרתם להחזיר את הניזוק למצב שהיה בו בלי המצג. לעתים אפשר לקבל גם פיצויים עונשיים או פיצויי קיום.
בתביעות תרמית תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו לתובע נולדה ידיעה ממשית וסובייקטיבית על התרמית. זהו כלל מיוחד המגן פחות על הנתבע.
הבעת דעה או אמירה אקראית לא תחייב בדרך כלל בתרמית, אלא אם נעשתה בכוונת מרמה ובהתכוונות להטעות.
עוולת התרמית משמשת כאמצעי עצמאי מחוק החוזים, ובפרט בהקשרים צרכניים וטרום־חוזיים. היא פועלת לצד חוקים אחרים שמגנים צרכנים.
העוולה נועדה בעיקר למצגי שווא במשא־ומתן בין צדדים שיכולים להשפיע זה על זה. מצג שנכלל בחוזה מוצמד לעתים לעילה חוזית שאפקטיבית יותר, אך מצגים טרום־חוזיים נאכפים באמצעות התרמית, תום הלב או רשלנות.
חוקים כמו חוק הגנת הצרכן מקדמים מענה מהיר להטעיה. חוק זה אוסר על התנהגות מטעה גם ללא נזק, ומקנה מגוון סעדיים.
חוק ניירות ערך אוסר תרמית בשוק ההון והוא מעניק גם אחריות פלילית. עניין התרמית בשוק הציבורי שונה מהתרמית הפרטית, ולכן קשה יותר להוכיח עוולה נזיקית רגילה.
תשקיף הוא מסמך שמתאר חברה ומשמש משקיעים. הכללת פרט מטעה בו אסורה וכפופה לעונש פלילי ולתביעה אזרחית.
פרסומת מטעה יכולה להצמיח תביעה, אך חוק הגנת הצרכן נוח יותר לשימוש במקרים כאלו.
הצהרות אישיות כוזבות, כמו הבטחות נישואין כוזבות, יכולות במקרים מסוימים להוות תרמית אם התעורר נזק כספי.
בחוק ובפסיקה האנגלית ישנם הבדלים ביחס לנזק, לנטל ההוכחה ולתיישנות. באנגליה אפשר לפעמים לקבל פיצויים על נזקים לא-ממוניים. גם שם נטל ההוכחה גמיש בהתאם לחומרת המקרה.
בפסיקה הוכרה האפשרות לתבוע גם בעילת רשלנות על מצג שווא רשלני. גישת "רשלנות זדונית" יוצרת חפיפה ניכרת בין התרמית והרשלנות, ובמשפט העכשווי יש ויכוח אם עוולת התרמית עדיין הכרחית כעוולה עצמאית.
עוולת התרמית היא כלל משפטי שעוזר למי שנפגע כי מישהו שיקר לו. "מצג שווא" זהו שקר על עובדה.
אם השקר גרם להפסד בכסף, אפשר לתבוע פיצויים. פיצויים זה כסף שחוזר לנפגע.
החוק הגיע לישראל ב-1947. בהתחלה השתמשו בו כדי לפקח על משא־ומתן.
צריך להראות ארבע נקודות: היה שקר, האומר רצה להטעות, המוטעה סמך על השקר, ונגרם לו נזק כספי.
סעיף זה אומר שלפעמים צריך שהשקר יהיה בכתב וחתום. יש מחלוקות על דרישה זו.
המטרה היא להחזיר את הנפגע למצב שהיה בו בלי השקר. לעתים מקבלים גם פיצויים מיוחדים.
החוק הזה אוסר על פרסומות מטעות. אפשר להעניש גם בלי שהוכח נזק.
בתשקיף, מסמך על חברה, אי־דיוק אסור. בחוק ניירות ערך יש איסורים פליליים על תרמית בשוק.
פרסומת מטעה יכולה לפגוע בקהל. גם הבטחות אישיות כוזבות יכולות להצמיח תביעה אם גרמו לנזק.
לעתים משתמשים גם בעוולת הרשלנות כדי להגן במקרה של שקרים שלא נעשו בכוונה רעה.
תגובות גולשים