ככלל, דיני הנזיקין מסדירים יחסים בין פרטים כשנגרם נזק. בעבר המדינה נהנתה מחסינות מוחלטת לפי עקרון "the king can do no wrong". עם הזמן הורחבה האפשרות לתבוע את המדינה בנזיקין, אך נותרו לה הגבלות מיוחדות.
דיני הנזיקין עוסקים בפגיעה בין אנשים פרטיים. השאלה המתעוררת היא מה עושים כשהמדינה גורמת נזק לפרט. תחום המשפט הציבורי מטפל במדינה כצד, אך נזק לפרט נופל גם בתוך הנזיקין. בעבר פתרון נפוץ היה להעניק למדינה חסינות מוחלטת. בשנים האחרונות גדלה מעורבות המדינה בחיינו, ברישוי, חינוך, בריאות ותשתיות, וזה דרש בחינה מחודשת של החסינות.
שיקולי הפיצוי בודקים איזון בין הגנת הפרט לבין שיקולי מדיניות ציבורית כגון תקציב, סדרי עדיפויות ושיקול דעת של הרשות. במקרה של המדינה נשקלים גם זכויות אדם והצורך באחריות כשזכויות נפגעות.
המשפט האנגלי והאמריקני עשו התאמות כדי לאפשר תביעות נגד המדינה, אך שמרו סייגים משמעותיים. בארצות הברית נחקק ה-Federal Tort Claims Act (חוק משנת 1946) שהשווה את מעמד המדינה לפרט, אך הותיר חריג של "שיקול הדעת".
במשפט האנגלי רשות ציבורית עשויה לזכות בהגנה אם היא פעלה על-פי חוק או מתוך אמונה תום-לב בקיומו. עם זאת יש מבחן סבירות: הפעולה צריכה להיות סבירה במתן השירות הציבורי.
בעבר נקבע שרשות אחראית במחדל רק כשיש חובה חוקית לבצע פעולה, ולא כשיש לה רק סמכות. בפסק-דין Anns הרחיבו את האחריות גם על מחדלים שבהם יש סמכות בלבד. בהמשך שונתה ההלכה וחודדו הסייגים.
כדי לקום עוולת רשלנות נדרשת זיקה בין המזיק לניזוק. חובת זהירות כלפי ציבור גדול ובלתי-מוגדר קשה להוכחה, ולכן אחריות המדינה מצומצמת במקרים כאלה.
המשפט האנגלי הצמצם פיצוי לנזקים שפוגעים בגוף או ברכוש, ופטר מרוב נזקים כלכליים טהורים או נזקים בלתי-כלכליים טהורים. יש יוצאים מן הכלל, למשל אם הניזוק הסתמך על מצג רשלני של המדינה.
הבחנה זו קובעת שנשקלים הקשר וענייניות ההחלטה. החלטות מדיניות בדרך כלל חסינות מפני תביעת רשלנות, בעוד פעולות ביצועיות עלולות לחייב. בארצות הברית פיתחו מבחנים שמבדילים בין רובדי תכנון למדיניות ובין פעולות ביצועיות.
שאלת מי ישא באחריות כאשר עובד ציבור מזיק: המדינה כמעסיקה או העובד הפרטי? בעבר נטלה הכנסת על העובד אחריות אישית נרחבת. היתרון של פטור לעובד הוא מניעת הרתעה ופגיעה בתפקוד הציבורי.
בישראל סעיף 6 לפקודת הנזיקין יוצר הגנה אם מעשה נעשה מכוח חיקוק או מתוך אמונה תום-לב בקיומו. חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) קבע בשנת 1952 השוואת מעמד: המדינה כדין גוף מאוגד, אך הוראות בחוק קובעות חריגים ואחריות לרשלנות.
החוק הישראלי מטיל אחריות נזיקית יחסית רחבה על המדינה. עם זאת הפסיקה הישראלית ספגה השפעות אנגלו-אמריקאיות והציגה תנודות בין הרחבה לצמצום אחריות.
לפני פרשת Grobner הפסיקה הישראלית נטתה לאמץ סייגים מהמשפט האנגלי. בפסקי דין כגון סרג עדין ושחאדה נקבעו כללים שהגבילו אחריות על מחדלים או על חובות כלליות.
מאוחר יותר הרחיבה הפסיקה את תחולת החובה והזהירות נגדם רשויות. בפסקים כמו חואטי ואייגר הוטלה אחריות על המדינה כאשר נוצר סיכון ממשי או כשמדובר בדבר מסוכן שבבעלות המדינה. פסקי דין נוספים קיבעו אפשרות לפיצוי על נזקים בלתי-ממוניים טהורים בישראל.
בפסק-דין לוי אימץ בית המשפט תנאים לחריג שיקול הדעת על דרך המשפט האמריקני, כך שבעניינים חברתיים, פוליטיים וכלכליים יינתן לבית המשפט שיקול מוגבל להתערבות. פסיקה שלאחר לוי נעה בין חיזוק החריג לבין החרפה של פגיעות פרטיות.
בתי המשפט המחוזיים בחנו מקרים שונים, והגיעו לתוצאות שונות בהתאם לנסיבות, לשאלת קרבה משפטית ולשיקולי מדיניות. בולטת מגמה של איזון בין הגנה על הניזוק לבין הימנעות מפגיעה בתפקוד הציבורי.
בשנת 2005 תוקן סעיף 7א בפקודת הנזיקין: עובד ציבור שמילא תפקידו בתום-לב לא יוגש נגדו תביעה אישית. עם זאת, מעשה מכוון או שוויון נפש יוצרות אחריות אישית. תיקון זה נועד למנוע הרתעה מיותרת של עובדי הציבור.
הקודקס מציע לשמר את ההוראות המרכזיות. סעיף 380 שומר חסינות לעובד שפעל בתום-לב, וסעיף 381(א) מסדיר הליכים במקרה של טענת חסינות.
חוק הנזיקים האזרחיים מעגן חריג לגבי פעולות לחימה. פירוש החריג נחלק בין גישות רחבות לצמצום. תיקוני חקיקה הרחיבו את ההגדרה של "פעולה מלחמתית" והוסיפו סעיפים מצמצמים; חלק מהם עוררו אתגרי חוקתיים ובתי המשפט פסלו סעיפים שנמצאו לא פרופורציונליים.
השאלה הפותחת היא כיצד יתאזן העתיד בין הרחבת אחריות המדינה לבין הצורך בשיקול דעת מינהלי. סוגיות חשובות הן השלכות ההפרטה על דוקטרינת האחריות ותחולת דיני הנזיקין על פעולות לוחמתיות. בתי המשפט עתידים להמשיך במלאכת קביעת הגבולות.
ככלל, דיני הנזיקין מסבירים מתי אדם צריך לשלם פיצויים כשפגעו בו. פעם המדינה לא יכלה להיתבע כלל. היום אפשר לתבוע את המדינה לפעמים, אבל יש חוקים וחוקים שמגבילים זאת.
הבעיה הייתה: אם המדינה פוגעת באדם, האם הוא יכול לתבוע? בגלל שהמדינה מנהלת שירותים רבים, נדרש לשנות את הכללים.
במדינות כמו אנגליה וארצות הברית פיתחו חוקים ושיפוט כדי לאפשר תביעות נגד המדינה, אבל עם הגבלות מיוחדות.
לפעמים המדינה אחראית כשלא קיימה חובה ברורה. יש מקרים שבהם אי-עשייה (מחדל) לא גוררת אחריות.
הבחנה חשובה: החלטות מדיניות בדרך כלל לא ניתנות לתביעה. לעומת זאת, טעויות בביצוע של פעולה עלולות להביא לאחריות.
עובדי מדינה לא תמיד נידונים אישית. בישראל שונו הכללים ב-2005. מי שפעל בתום-לב בעבודתו בדרך כלל חסין. אך אם פעל בכוונה להזיק, הוא עשוי להיתבע.
בישראל חוק בשם "חוק הנזיקים האזרחיים" משווה את מעמד המדינה לגוף פרטי בנושאי נזיקין, אבל קובע גם חריגים רבים.
חלק מהחוקים מייחדים מצב של "פעולה מלחמתית". אז המדינה נעדרת אחריות במקרים רבים. בתי המשפט והכנסת דנו הרבה על המושג הזה.
האתגר הוא למצוא איזון בין הגנה על אנשים לבין שמירה על יכולתה של המדינה לקבל החלטות ולהגן על הציבור.
תגובות גולשים