ניו-ג'ורנליזם

ניו-ג'ורנליזם (עיתונות חדשה) הוא סגנון כתיבה עיתונאית שבו הופכת נקודת המבט של הכתב למרכז הכתבה. סובייקטיביות (הצגת הדעות והחוויות האישיות של הכותב) מחליפה כאן ניסיון לנייטרליות ואובייקטיביות מלאה.

העיתונאי והסופר הנטר ס. תומפסון נחשב לאבי הניו-ג'ורנליזם. הוא כינה את סגנונו "עיתונות הגונזו" ופרסם סדרת כתבות ברולינג סטון בסוף שנות ה־60 ותחילת ה־70. ספרו "פחד ותיעוב בלאס וגאס" (1972) נחשב לקלאסיקה של הז'אנר; הספר הוא אוסף כתבות שלו ותרגום שלו לקולנוע נעשה ב־1998. מאמרו של טום וולף ב־1972 חיזק את ההגדרה של הכיוון.

הז'אנר ויתר על הדיווח האובייקטיבי לטובת העמדה האישית של הכותב. העיתונאי אינו עומד מהצד, אלא חלק מהסיפור ולעיתים אף מתערב במה שהוא סוקר. כתבות רבות בשיטה זו נראות כתחקירים חברתיים שמערבים את הכותב.
הסגנון הכתיבתי חופשי יותר. הוא משתמש בשפה קרובה לדיבור, בסלנג ובציורי דימויים. הכתיבה נהנית מהשפה שלה ומשפטים רטוריים חזקים.

הסגנון הגיע לישראל עם הופעתו. הוא היה נפוץ בשנות ה־70, והשפעות ניכרות נראו גם בכתיבת המקומונים בשנות ה־90. בין העיתונאיות והעיתונאים שקידמו את השיטה בארץ ניתן להזכיר את עירית לינור וגל אוחובסקי.

כיום נחשב הניו-ג'ורנליזם כז'אנר שבדעיכה, אך רבים מהעקרונות שלו נשארו בעולם התקשורת. הדגש על דיווח סובייקטיבי וסגנון אישי משפיע על עיתונות מודרנית. גם הופעתם של עיתונאים-כוכבים וניסיונות דו-שיח מהשטח בדוקו־סדרות וקובעי מדיה משקפים את המורשת של הניו-ג'ורנליזם.

ניו-ג'ורנליזם הוא סגנון עיתונות שבו הכתב נמצא במרכז הסיפור. סובייקטיבי משמעותו שהכותב מספר גם את הדעה והתחושות שלו.

העיתונאי הנטר ס. תומפסון היה אחד שהתחיל את הסגנון. הוא כתב סיפורים אישיים ומיוחדים. ספרו "פחד ותיעוב בלאס וגאס" ידוע מאוד.

בכתיבה כזו הכתב משתתף במה שקורה. הוא מספר מה הוא חווה ולא רק עובדות יבשות. השפה פשוטה וקרובה לשיחה יומיומית.

הסגנון הגיע גם לישראל. כמה כותבים מקומיים קיבלו אותו והשתמשו בו בדפי תרבות ועיתונים.

היום הסגנון פחות פופולרי, אבל הרעיונות שלו ניכרים עדיין. יש עיתונאים שממשיכים להשתמש בסגנון האישי. כמה סדרות וידאו מדווחות מהשטח בדומה לניו-ג'ורנליזם.