נשוא

נָשׂוּא (בלועזית: פרדיקט) הוא חלק במשפט שאומר משהו על הנושא (סובייקט). לרוב הנשוא הוא החידוש במשפט, שנקרא גם קומנט או רימה.

בדקדוק העברי המסורתי הנשוא הוא בדרך כלל הפועל. לפי הבלשנות החדשה ההגדרה רחבה יותר: במשפט פועלי הנשוא כולל את הפועל ומשלימיו; במשפט שמני הנשוא הוא החלק הפחות מיודע או הלא-מיודע, בעוד שהנושא בדרך כלל מיודע יותר.

דוגמאות קצרות:
רחל נתנה מתנה ליעקב.
משפט פועלי: רחל נתנה בשמחה מתנה יקרה ליעקב.
משפט שמני: הילד גדול. הילד הזה הוא הגדול.

בגישות מודרניות הנשוא נחשב לגרעין המשפט. זהו הרכיב ש"שולט" בשאר חלקי המשפט, שהם הרחבותיו. לנשוא יש טיעונים (ארגומנטים), רכיבים שהוא דורש, כמו נושא ומושאים.
לדוגמה, הפועל "נתן" לוקח שלושה טיעונים: מי נתן (נושא), מה נתן (מושא ישיר), ולמי נותן (מושא עקיף).
בחלק מהתאוריות הנשוא נתפס גם כמרכיב סמנטי מרכזי, שניתן להעריך את אמיתותו כמצב נכון או לא נכון (כגישה לוגית).

בדקדוק העברי המסורתי הפועל הוא הנשוא במשפטים פועליים. לדוגמה: נורית אכלה את התפוח. בגישות מודרניות רואים את הפועל יחד עם משלימיו כנשוא.

כאשר הפועל הראשי מופיע עם פועל עזר, מנתחים לעתים את שניהם כ"נשוא מורחב". יש גם ביטויים שנחשבים נשוא מורחב. חלק מהחוקרים מערערים על רעיון זה בעברית החדשה.

במשפט שמני הנשוא מוגדר כחידוש במשפט. תחבירית הוא בדרך כלל הרכיב הבלתי-מיודע או הפחות מיודע, לעומת הנושא. כשהשניים מיודעים באותה מידה משתמשים לעתים באוגד כדי למנוע דו-משמעות.
נשוא שמני יכול להיות שם עצם, שם תואר, שם פועל, צירוף יחס או תואר הפועל.

נשוא מזהה הוא שם עצם המתייחס לאותו הרפרנט כמו הנושא. דוגמה: נירה היא מנהלת בית הספר.
נשוא משייך מבטא סיווג או שייכות של הנושא לקבוצה. דוגמה: יוסי ואורי הם שכנים שלי.

נשוא הוא מה שאומרים על הנושא במשפט. הנושא הוא על מי המשפט מדבר.

ברוב המשפטים בעברית הנשוא הוא הפועל. פועל הוא מילה של פעולה או מצב.
לדוגמה: רחל נתנה מתנה ליעקב. המילה "נתנה" היא הנשוא כאן.

לפעמים הנשוא הוא שם או תואר. דוגמה קצרה: הילד גדול. המילה "גדול" היא הנשוא.

כשיש פועל עזר, פועלים יחד נקראים לעתים נשוא מורחב. למשל בפעלים עם עזר או בביטויים מיוחדים.

נשוא מסביר מי עשה מה למי. בדוגמה של "נתן" שואלים: מי נתן? מה נתן? למי נתן?