סאגר

סאגר (Sagger) הוא השם של נאט"ו לטיל נגד טנקים סובייטי מונחה תיל, שנקרא ברוסית מליוטקה (9M14). הטיל נכנס לשירות ב-1963. הוא נישא על ידי חי"ר, רק"ם ומסוקים.

הפיתוח החל ב-1961 והושלם ב-1962. הדרישות העיקריות כללו טווח עד 3,000 מטר, חדירת שריון של 200 מ"מ בזווית 60 מעלות, ומשקל ערכת שיגור עד 10 ק"ג. הטיל הותאם לשיגור על ידי אדם או מרכב.

הטיל מונחה באמצעות פקודות של המפעיל, שמעביר אותות אל הטיל בכבל חשמלי (מונחה תיל). המפעיל עוקב אחרי הטיל ביחס למטרה בעזרת פריסקופ, זכוכית ראייה שמגדילה פי 8. כבל השליטה משוחרר מהטיל בעת מעופו. לראש הטיל יש מטען חלול, ראש נפץ שמיועד לחדור שריון. הטיל עולה מהקרקע קצת אחרי שיגור כדי לא להיתקל במכשולים.

הערכה שנישאת על ידי חי"ר כוללת משגר במזוודת נשיאה, יחידת הנחיה עם ידית, והטיל. יחידת ההנחיה מחוברת בכבל למשגר ויכולה להימצא עד כ-3 מטרים ממנו בזמן ההפעלה. זמן הפריסה מהמזוודה הוא כ-5 דקות. הטווח היעיל נע בין 500 ל-3,000 מטר. הפעלת הטיל דורשת מיומנות: המפעיל חייב לשמור את הטיל והמטרה בתחום הראייה במשך כל זמן המעוף.

הטיל הופיע בזירה הצבאית בסוף מלחמת וייטנאם (1971, 1973). במלחמת יום הכיפורים (1973) השתמשו בו בעיקר צבאות ערב, ובמיוחד מצרים, כדי להקים מארבים ולהפגין יעילות מול כוחות שריון. צה"ל הופתע מהשימוש הנרחב, ופיתח בדרכי שדה שיטות התמודדות. אחת השיטות הייתה ירי ארטילרי לאזורים שבהם נצפו מארבים. שיטה אחרת הייתה יצירת ענן אבק על ידי נסיעה אחורה, כדי להקשות על הכוונת הטיל.
במהלך המלחמה לקח צה"ל שלל טילים, הסב והשתמש בהם בהמשך במלחמת ההתשה. הכינוי שניתן לטיל בצה"ל היה "סנאי".

בתחילת דרכו השתמשו בו מדינות ברית ורשה ומדינות הגוש המזרחי. אחר כך הוא הופץ למדינות ערב. כיום הוא לא בשירות בצבא הרוסי, אבל נפוץ במדינות רבות מתקדם. חלק מהמשתמשים משגרים אותו גם בלי פריסקופ, בעזרת תצפית ישירה. קיימת גם גרסה איראנית בשם "רעד", שנמצאת בשימוש אצל ארגוני טרור כדוגמת חזבאללה.

סאגר הוא שם נאט"ו לטיל סובייטי נגד טנקים. השם הרוסי שלו הוא מליוטקה (9M14). הטיל יצא לשימוש ב-1963.

העבודה על הטיל החלה ב-1961. הוא נבנה כדי לירות עד 3,000 מטר. רצו שהוא יחדור שריון בעובי 200 מ"מ. הערכה לשיגור הייתה קלה יחסית.

הטיל מונחה על ידי כבל חשמלי שמחובר אליו. זה נקרא "מונחה תיל", הכבל שולט בטיל בזמן המעוף. המפעיל צופה בפריסקופ. פריסקופ הוא מזכוכית שמקנה הגדלה פי 8, כדי לראות רחוק.
לראש הטיל יש מטען חלול, זהו ראש נפץ שמאפשר לחדור שריון. הטיל עולה מעט אחרי השיגור כדי לא להיתקל במכשולים. זמן הכנה לירי מהמזוודה כ־5 דקות. הטווח היעיל הוא בין 500 ל-3,000 מטר.

הטיל שימש בווייטנאם בסוף שנות השישים ותחילת השבעים. במלחמת יום הכיפורים ב-1973 השתמשו בו חיילי מצרים נגד טנקים. ישראל הופתעה ויצרה דרכים להתמודד, כמו ירי ארטילרי ויצירת ענן אבק כדי להסתיר את הרכבים.

בהתחלה היה בשימוש מדינות ברית ורשה ומדינות המזרח. אחר כך הגיע למדינות ערב. היום הרוסים כבר לא משתמשים בו, אבל הוא נפוץ במדינות רבות. יש גם גרסה איראנית בשם "רעד". היא נמצאת בשימוש אצל קבוצות כמו חזבאללה.