סובלנות

סובלנות היא ערך מוסרי של קבלה והתייחסות בכבוד לאנשים שונים חברתית, תרבותית או דתית. היא כוללת היעדר אפליה גם כאשר יש מחלוקת בדעות, אמונות או התנהגויות.

סובלנות מבוססת על בחירה מכוונת ועל איפוק. משמעות הדבר היא: יש להבדל מהותי בין הסובלני למושא הסובלנות; יש יכולת לפעול נגדו אך בוחרים לא לעשות זאת; והסיבה היא ערכית ולא אדישות או תועלת.

סובלנות דורשת גם אכפתיות לרווחת האחר ולא רק הימנעות מפגיעה. היא מתבטאת בכך שסמכות נמנעת מלהפעיל כוח נגד ערכים שאינם מקובלים עליה.

סובלנות פועלת בשני מישורים עיקריים: יחסי חברה, פרט (פערי מעמד) ויחסי חברה, קבוצות או תרבויות אחרות.

ישי מנוחין טוען שסובלנות ופלורליזם שונים. פלורליזם הוא קבלת האחר באופן חיובי והכרת הלגיטימיות של דעות שונות. לפי מנוחין, פלורליזם הדמוקרטי עדיף על סתם סובלנות.

בחברה דמוקרטית צריך מקום לדעתם השונה של אחרים. הפתיחות לעולם החיצון ולרגולציות חופשיות מקלה על קיומה של סובלנות. תרבויות שיש להן קשרי מסחר ויחסי גומלין עם תרבויות אחרות נוטות להיות סובלניות יותר.

גורמים שמפחיתים סובלנות הם: סגירות חברתית, היררכיה חזקה, ניעות חברתית נמוכה ודוגמטיזם (עמדה דתית בלתי פתוחה לשינוי). אביעזר רביצקי מזכיר שסובלנות תומכת בחופש הביטוי.

מייקל וולצר מדגיש שסובלנות יכולה להיות לא שוויונית. לעתים המיעוטים מקבלים רק זכויות תרבותיות מוגבלות ולא אוטונומיה פוליטית. הסובלנות במקרה כזה היא מעשה כוח, והקבלה נראית כהשלמה עם חולשה.

בישראל נבחנים נושאים אלה בדיונים על חינוך לחיים משותפים. דו"ח ציבורי קיים קבע כי מדיניות חייבת לקדם שוויון בהזדמנויות ובקבלת ההחלטות בין קבוצות.

בתקופות מוקדמות נוצרה יהדות רבנית אחת שהדירה פרשנויות חלופיות. במאה ה־18 משה מנדלסון קרא לפתיחת שערים וקידום השתלבות בחברה. הוא נשען על רעיונות כמו של עמנואל קאנט, שאמר שיש דת אחת אמיתית אך אופני אמונה רבים.

בעקבות מסורת על רבן גמליאל הועלה רעיון לפיו יש להמנע מהדחת רעיונות באמצעות אלימות, שכן רעיונות אנושיים ייעלמו בעצמם אם אינם נכונים.

האיסלאם קורא לחיי דו־קיום וסובלנות כלפי שאינם מוסלמים. בסאם טיבי טוען שזכויות האדם והדמוקרטיה חשובות וכי פונדמנטליזם דתי יוצר איום על חופש האדם. הוא מבחין בין שריעה (חוק דתי) לבין נורמות מודרניות של זכויות.

בקוראן ובהליכות הנביא יש קריאות לסלחנות, להימנע מתגובה רעה ולנהוג בטוב כלפי שאינם אויבים. נקבע גם חופש דת ("אין דת בכפייה").

הפילוסופים וואלצר, קארל פופר וג'ון רולס דנו בפרדוקס הסובלנות: חברה סובלנית חייבת להחליט מה לעשות כלפי הלא-סובלני. פופר (1945) טען שאם הסובלנות תהיה מוחלטת, הלא־סובלנים ישתלטו והיא תכלה את עצמה. כלומר, כדי לשמור על סובלנות יש לפעמים להגביל את חופש הפעולה של מי שמבקשים למחוק אותה.

סובלנות אומרת לקבל אנשים שונים בכבוד. זה נכון גם אם לא מסכימים איתם.

סובלנות היא בחירה מכוונת. זה לא אדישות. צריך להיות מסוגל לפגוע אבל לבחור שלא לעשות זאת.

יש סובלנות בין אדם לחבריו ויש סובלנות בין קבוצות ותרבויות.

חברות שפתוחות לאחרים בעזרת מסחר וקשרים חיצוניים נוטות להיות יותר סובלניות. חברות סגורות ופחות ניידות חברתית פחות סובלניות.

לפעמים סובלנות נראית כמו חסד מהחזק אל החלש. הפילוסוף מייקל וולצר אומר שצריך לשאוף לכבוד הדדי ולא רק לסובלנות כ״חסד״.

ביהדות היו תקופות שקבעו דרך אחת. אחר כך בני דורות שונים, כמו משה מנדלסון, קראו לקבל גם דרכים אחרות.
בנצרות יש עקרון שנקשר לרבן גמליאל: לא לנהוג באלימות נגד רעיונות.
באיסלאם יש פסוקים שקוראים לסלחנות ולכבוד כלפי אחרים. הקוראן גם אומר שאין כפייה בדת.

קארל פופר אמר שאם סובלנות תהיה בלי גבולות, הלא־סובלנים יענו אותה ויביאו לסוף הסובלנות. לכן לפעמים יש להציב גבולות.