סולמה של צור

סולמה של צור, או רכס סולם צור, הוא רכס הרים מוארך ותלול. רכס הוא שרשרת הרים.
הוא יורד מהגליל העליון אל הים התיכון, ובפסגתו עובר הגבול בין ישראל ולבנון. ממזרח לרכס יש שתי שלוחות עיקריות: רכס חניתה ורמת אדמית-הר מנור.
השם "סולם צור" מתועד בתקופה ההלניסטית. התקופה ההלניסטית היא התקופה שבה ההשפעה היוונית נפוצה באזור. השם מופיע גם בספרות חז"ל. השם נוצר כנראה כי בדרך הים בין ארץ ישראל לערי החוף הפיניקיות, צור, צידון וביירות, נאלצו העוברים לעלות ולרדת על גבי הרכס בתלילות.
בקצהו המערבי של הרכס נמצאים מצוקי ראש־הנקרה, גובהם כ־300 מטרים. בצדו הצפוני נמצא הכפר א-נאקורה, ובצדו הדרומי קיבוץ ראש־הנקרה. בקצה המערבי שמצוי בלבנון נמצא ראס אל־ביאדה ("הראש הלבן").
קו הגבול לאורך הרכס נקבע לאחר מלחמת העולם הראשונה, במסגרת חלוקת המזרח התיכון בין השלטונות הבריטי והצרפתי. מנדט פירושו כאן שלטון זמני של מדינות זרות על שטחים שנקבעו לאחר המלחמה.
בעבר נקראה על שמו המועצה האזורית סולם צור. היום יש גם בית ספר תיכון אזורי בשם זה, בקיבוץ גשר הזיו, כ־6 ק"מ מדרום לרכס.
הרכס מוזכר רבות במקורות העתיקים. במרגלותיו התקיימו עיירות יהודיות בתקופת התלמוד, כמו חניתה, מצובה ובצת. בספר החשמונאים הוא מופיע כסימון לגבול הצפון־מערבי של הארץ, ובמסורת מוזכר בהקשר לפעולותיו של שמעון החשמונאי במאה ה־2 לפנה"ס.
יוסף בן מתתיהו מזכיר את האזור בסיפורי התקופה של המרד הגדול ובתיאורי סביבות הגליל המערבי ועכו. במדרשי חז"ל מופיע סולם צור כשער הצפוני של הגעה לארץ בדרכי הים, ויש בו סיפורים על נדידים ועל דרכים.
בתוספתא ובתלמוד מובא מעשה על רבן גמליאל דיבנה שהלך בדרך בין כזיב לסולם צור. בתלמוד הבבלי גם מוזכר המקום כהתכנסות של עולים מבבל, ובו ישב רבי יעקב בר אידי.
הרכס מוזכר גם כגבול הלכתי מצפון־מערב לארץ ישראל. עוד נזכרים מדרשים על ציד חלזונות בחופים מדרום לרכס, לצורך הפקת צבעי צבעים יקרים מהים.

סולם צור הוא רכס הרים ארוך. רכס זה יורד מהגליל העליון אל הים.
בראש הרכס עובר הגבול בין ישראל ולבנון. מדרום וממזרח יש הרים קטנים יותר.
בקצה המערבי יש מצוק גדול שנקרא ראש־הנקרה. מצוק זה הוא קיר סלע תלול. בצד הצפון גרה העיירה א-נאקורה. בצד הדרום יש קיבוץ ראש־הנקרה. בצד לבנון יש כינוי לראש הרכס: ראס אל־ביאדה, "הראש הלבן".
השם "סולם צור" מוכר מאז התקופה ההלניסטית. זה שם עתיק שמופיע גם במקורות יהודיים. קוראים לו כך כי האנשים בדרך הים נאלצו לעלות ולרדת על הרכס בתלילות.
לאחר מלחמת העולם הראשונה קבעו מדינות זרות את קו הגבול לאורך הרכס. מנדט זה היה שלטון זמני אחרי המלחמה.
לרגלי הרכס היו עיירות יהודיות בתקופת התלמוד, כמו חניתה ומצובה. המקורות העתיקים מזכירים את המקום כגבול הצפון־מערבי של הארץ. יש עוד סיפורים ומקורות על דרכים, על אנשים שעברו שם ועל דיג חלזונות בחופים הדרומיים לצביעת בדים בצבעים יקרים מהים.