סְטְרוּקְטוּרָלִיזְם (תורת המִבניות) הוא זרם מחשבה אינטלקטואלי שפרח בעיקר בצרפת בשנות ה-60 של המאה ה-20. רמזים להתחלתו נמצאים כבר בשנות ה-20, כאשר רומן יאקובסון וקבוצת 'אסכולת פראג' כינו את עבודתם סטרוקטורליסטית. בין המייסדים שהרחיבו את המודל לתחומים אחרים נמנים קלוד לוי-שטראוס וברט רולאן בארת.
הבסיס התאורטי הוא מודל הבלשן פרדינן דה סוסיר, שהבחין בין "שפה" ל"דיבור". "שפה" (langue) היא מערכת הכללים המשותפת לאנשים. "דיבור" (parole) הוא השימוש הפרטי בשפה. משמעות של ביטוי נובעת מהמקום שלו בתוך המערכת, לא מהדבר עצמו.
סטרוקטורליסטים חיפשו "השפה" של תופעות תרבותיות כדי להבין אותן. הם פירקו מערכות ליחידות בסיסיות והדגישו ניגודים בינאריים - זיהוי של אלמנט לפי מה שהוא לא. ההבדלים האלה נתונים למסגרת חברתית, ולכן עשויים להשתנות בין תרבויות.
דה-סוסיר ראה בשפה מערכת של סימנים; מכך נולדה הסמיוטיקה, תורת הסימנים. סמיוטיקה בוחנת כל דבר שמייצג משהו אחר. לפי הגישה, יצירות ספרות, טקסים, אופנה או פרסומות הם מערכות סימנים. משמעות כל סימן נוצרת מהמיקום שלו ביחס לשאר הסימנים.
רולאן בארת יישם סמיוטיקה לקריאת ייצוגים תרבותיים ולבחינת האידאולוגיות שבהם.
קלוד לוי-שטראוס טיפל בתרבות כמו בשפה. הוא טען שיש "מבנה עומק" אוניברסלי במוח האנושי. לכן ניתן למצוא דבקים דומים במיתוסים מתרבויות שונות. לוי-שטראוס ניתח מיתוסים שיטתית כדי לגלות את המבנים האלה, והשתמש ברעיון של ניגודים כדי להסביר את הסדר המחשבתי שבתרבויות.
בספרות הוחל המושג של מערכת על יצירות. החוקרים הפסיקו להסתמך רק על כוונת המחבר. הם חיפשו את ה"ספרותיות", המבנה הכללי שמגדיר סוגות, יצירות ורכיבים בתוכן. אסכולת פראג ואנליזות מודרניות, כמו מחקרי אומברטו אקו, מדגימות יישומים אלה.
גם פסיכואנליזה מניחה מבנה נפשי אוניברסלי. פרויד דיבר על איד, אגו וסופר־אגו; יונג הדגיש חלקים כמו פרסונה והעצמי; אצל לאקאן הופיעו שלבים דמיוני, סמלי וממשי. סטרוקטורליסטים וקבוצות פסיכואנליטיות ניסו להסביר התנהגויות באמצעות מבנים אלה.
הביקורת הגדולה נוגעת לטענת האובייקטיביות: חוקר וחקרו לא תמיד חולקים את אותו מבנה. פייר בורדייה טען שיש תמיד תלות במעמד החוקר ובנסיבות חברתיות, ולכן המשמעויות עלולות להתעוות. כמו כן נטען שסטרוקטורליזם מדגיש יציבות בעוד שתרבות היא דינמית.
ערעורים אלה הובילו להתפתחות הפוסט-סטרוקטורליזם. ז'אק דרידה הופיע כביקר את רעיון המערכת היציבה ואת הניגודים הבינאריים, וטענו שפערי כוח ויחסים חברתיים משפיעים על המשמעויות.
סטרוקטורליזם אומר שמשמעות מגיעה ממערכת, לא מהדבר עצמו. זה רעיון שהתפתח בצרפת ועבר שינויים בשנות ה-20 עד ה-60.
הבלשן דה-סוסיר הבדיל בין שפה למילה. "שפה" היא כללים שכל הדוברים יודעים. "דיבור" הוא מה שאדם אומר בפועל. דברים מקבלים משמעות רק בתוך השפה.
סמיוטיקה (תורת הסימנים) חוקרת איך סימנים, כמו מילים או תמונות, מעבירים משמעות. פריטים בתרבות, למשל פרסומות או אופנה, עובדים כמו משפטים בשפה.
לוי-שטראוס, חוקר מיתוסים, מצא דמיון בהרבה סיפורים מתרבויות שונות. הוא חשב שיש מבנה מוחי משותף לבני אדם, ולכן אפשר למצוא דפוסים חוזרים במיתוסים.
בחקר ספרות מסתכלים על היצירה כחלק ממערכת. כך בודקים סוגות וסימנים בתוך הסיפור, ולא רק את המחבר.
חוקרים אחרים, כמו פייר בורדייה, אמרו שהחוקר לא תמיד מבין או נשאר אובייקטיבי. תרבות גם משתנה כל הזמן. רעיונות אלה הובילו לחשיבה חדשה שנקראת פוסט-סטרוקטורליזם.
