סיטאר

סיטאר הוא כלי מיתר הודי עתיק, ארוך מאוד ובעל כש־20 מיתרים. מפריטים עליו בעזרת מפרט מיוחד הנקרא מיזרב (מפרט שנלבש על אצבע לפריטה).

השם "סיטאר" מגיע מפרסית (sehtar), שפירושו "שלושה מיתרים". קיימים כלי קרובים כמו ה-sehtar באפגניסטן והטֶמבור הכורדי, וגם כלי ה-Indo‑הודי הותיק רודרה-וינה דומה לצורה ולשימוש בדלעת.

המאפיין הבולט הוא הסריגים הקשתיים והניידים. צורתם מאפשרת מתיחת מיתר גדולה (Meend), הזזה חלקה של הצליל על פני מספר תווים. הסריגים ניתנים להזזה כדי להתאים לסקאלה, והם יוצרים מקום להתקנת מיתרי תהודה נוספים. מיתרי התהודה, שנקראים מיתרים סימפתטיים, הם בדרך כלל 9, 14. הם מכוונים לפי היצירה ומהדהדים כשהמיתרים הראשיים רוטטים בתדר קרוב, וזו נותנת לסיטאר את הצליל „המיסטי" והמהדהד שלו.

לסיטאר יש 6, 7 מיתרים עליונים שמשמשים למלודיה, ו־9, 14 מיתרי תהודה. בין המיתרים העליונים מקובל לחלק לשלוש הראשונות, שמשמשות למלודיה (המתדלקת בעיקר על המיתר הראשון; המיתר השלישי נותן צלילים נמוכים יותר), ושלושת־ארבעת האחרים שמכוונים לעוגן המלודי, ה‑SA (ה‑tonic). המיתרים האלה נקראים מיתרי צ'יקארי. הם משמשים לעיגון ולפריטות מהירות, ובשלב ה‑Jhalla, הקליימקס של ההופעה, הם מנגנים פריטות מהירות וקצביות.

תיבת תהודה מדלעת, צוואר ארוך מעץ טיק או טון, סריגי מתכת, גשרים מעצם או קרן, יתדות מעץ סיסם שחור וחלקי כיוון מעצם. המיתרים עשויים בדרך כלל מפלדה ופליז, כאשר הפליז משמש בעיקר למיתרי הבס. לפעמים מוסיפים תיבת תהודה קטנה נוספת בקצה הצוואר; נגנים חולקים על תרומתה אך רבים משתמשים בה.

ממילא מנגנים ישובים ב"חצי לוטוס" עם תיבת התהודה על כף הרגל השמאלית. את הכלי מחזיקים בזווית של כ־45 מעלות, ושיווי המשקל נשמר בעזרת משקל יד ימין. הפריטה נעשית בעזרת המיזרב שנלבש על האצבע המורה. המיזרב יוצר יבלת עבה שקוראים לה "Cobra Finger".
הפריטה כוללת שתי תנועות בסיסיות: 'דה', כיפוף כף היד לפריטת המיתר לכיוון כף היד, ו'רה', פשיטת כף היד לפריטה הרחק ממנה. קיימת גם פריטת 'צ'יק' על מיתרי הצ'יקארי, ובאמצעות רצפים של תנועות אלה יוצרים דוגמאות פריטה מורכבות.

בין הנגנים הבולטים: ראבי שנקר, ניקהיל בנרג'י, ויליאת חאן, וג'ורג' האריסון שהתעניין בכלי והביא אותו למאזינים מערביים.

סיטאר הוא כלי נגינה הודי ארוך. יש לו כ־20 מיתרים. מנגנים עליו עם מפרט שנקרא מיזרב. מיזרב הוא מפרט קטן שאוחזים באצבע.

השם מקורו במילה פרסית שמשמעותה "שלושה מיתרים". יש כלי דומה באפגניסטן. כלי הישן רודרה-וינה השפיע על צורתו של הסיטאר.

לסיטאר יש סריגים קשתיים שנעים. זה מאפשר לגרור את הצליל למרחק, כמו גלגל שמשתנה בחלקים. מעל הצוואר יש מיתרי תהודה, 9, 14. מיתרי התהודה רוטטים יחד עם המיתרים הראשיים. זה עושה צליל עמוק ומקפיץ.

יש מיתרים שמנגנים את המלודיה. המיתר הראשון עושה את רוב המלודיה. יש גם מיתרים שחוזרים על צליל הבס, שבאמצעותם יוצרים קצב ועמעום. בשלבי הסיום מנגנים עליהם מהר וקצבית.

גוף הדלעת תורם לקול. צוואר עץ ארוך, גשרים מעצם או קרן, ויתדות מעץ. המיתרים עשויים פלדה או פליז. לפעמים מוסיפים תיבת תהודה קטנה בצוואר.

מנגנים יושבים ברגליים חצי־חצובות. תיבת התהודה מונחת על כף רגל שמאל. את הכלי מחזיקים בזווית. פריטת המיתר נעשית עם המיזרב על האצבע. יוצרים שתי תנועות בסיס: 'דה' ו'רה'. אחרי שנים נוצרת יבלת באצבע, שקוראים לה "Cobra Finger".

כמה נגנים מפורסמים: ראבי שנקר, ויליאת חאן, וג'ורג' האריסון.