סלמה (בערבית: סلمة) הייתה עיירה כפרית ערבית בצפון מישור חוף יהודה, כ־5 קילומטרים מזרחית ליפו. שטח העיירה נמצא כיום בתוך גבולות שלוש ערים: תל אביב-יפו, רמת גן וגבעתיים. מרכז הכפר שכן כ־500 מטר מצפון לכביש תל אביב, יהודיה, אך השטח הבנוי המשיך עד לכביש ואף חצה אותו.
ממרכז הכפר יצאו שש דרכים ראשיות, ובתים נבנו לאורך הדרכים האלה, מה שנתן לשכונות צורת כוכב. מסביב לשטח הבנוי היו בתים בפאתי פרדסים, וריכוזים נוספים היו במזרח הכפר באזור דרך הטייסים של היום.
את סלמה מזכירים מקורות שונים: בספר מקבים יש אזכור לכפר בשם דומה, ובמסורת ערבית המקום נקשר לשיח' סלמה אבו האשם, שנהרג במאה ה־7 בקרב שנערך בסביבת רמלה. גם הגאוגרף אל־מוקדסי הזכיר את הכפר במאה ה־10.
במפקד העות'מאני של 1596 נרשמו 94 תושבים. חלק מהתושבים היו צאצאי פלאחים מצרים שהובאו לאזור במאה ה־19. בתקופת המנדט הבריטי, תקופה שבה שלטה בריטניה בארץ לפני קום המדינה, אוכלוסיית סלמה גדלה במידה ניכרת.
במאה ה־20 נרכשו ונדונו קרקעות באזור: ב־1913 וב־1920 נרכשו דונמים רבים, ועליהם נבנו בהמשך שכונות של רמת גן ושכונת התקווה של תל אביב. בכפר פעלו בתי ספר; ב־1941 למדו בבתי הספר הבסיסיים מאות תלמידים. כלכלת סלמה התבססה על גידולי הדרים, בננות ודגנים, וגם על מסחר ושירותי הסעה שהופעלו על ידי תושבים.
במפקדי שנות ה־30 וה־40 גדלה האוכלוסייה: ב־1931 התגוררו בכפר כ־3,700 איש, וב־1945 כבר כ־6,730 נפש. קרקעות שנשארו בבעלות ערבית היו מאות דונמים.
לקראת סוף 1947 ותחילת 1948 התדרדר המצב הביטחוני בסביבת סלמה. חלק מתושביה נטלו חלק בפעולות נגד ישובים יהודיים סמוכים, וכוחות שונים השתמשו בכפר כבסיס. בעקבות לחימה והתקפות של כוחות ההגנה, חלק גדול מהתושבים נמלטו אל יפו וערים אחרות. בלילות של אפריל 1948 נכבשה העיירה והתגלה שהיא ריקה מתושבים.
לאחר הקמת מדינת ישראל יושבו מבני הכפר בפליטים יהודיים ובעולים נוספים. שטח הכפר חולק וסופח בחלקו לתל אביב ובחלקו לרמת גן. חלק מאדמות הכפר הוחכרו או הועברו לבעלות גופים יהודיים, ועל השטח הוקמו שכונות חדשות, פארק לאומי וספארי.
כיום נותרו מעט שרידים של סלמה: כמה בתים בשכונות גבעת גאולה וכפר שלם, קבר שיח', בית קברות אחד ומסגד. רוב המבנים הרוסים הוסרו במסגרת פינוי־בינוי (הריסה ובנייה מחודשת של אזורים ישנים).
סלמה הייתה עיירה כפרית ערבית κονא ליד יפו. היום השטח שלה שייך לחלקים בתל אביב, ברמת גן ובגבעתיים.
הכפר היה בנוי סביב מרכז ממנו יצאו שישה דרכים. בתים עמדו גם סביב פרדסים.
הכפר מוזכר כבר בימיי קדם. גם מקורות ערבים וילידי המקום מספרים על שורשים ישנים.
במאה ה־19 הגיעו לכאן גם חקלאים מצרים. בתקופת המנדט הבריטי (כשהבריטים שלטו פה לפני קום המדינה) גדלה האוכלוסייה.
בכפר היו מטעים של הדרים ובננות, ובית ספר לילדים. חלק מהאדמות נמכרו ויושבו עליהן שכונות חדשות, כמו רמת גן ושכונת התקווה.
בסוף 1947 ו־1948 הייתה כאן מלחמה. תושבים רבים ברחו לערים קרובות. אחרי הקמת מדינת ישראל הגיעו לכאן עולים ושכונות חדשות נבנו על האדמות.
כיום נשארו רק כמה בתים, בית קברות קטן, מסגד וקבר שיח'. יש גם עץ יבשיף עתיק במקום.
תגובות גולשים