סלמנדרה מצויה (Salamandra infraimmaculata) היא דו-חיית יבשה-מימית במשפחת הסלמנדריים. תפוצתה היא בצפון המזרח התיכון ובטורקיה, כשהגבול הדרומי שלה הוא בצפון ישראל (כרמל וגליל). בישראל היא מוגדרת מין מוגן ותלויה בבתי גידול לחים. בעבר סווגה כתת-מין של Salamandra salamandra, אך מחקר גנטי הפריד אותה כמין נפרד. השם העממי הוא סלמנדרת האש.
הבוגר מגיע עד כ-30 ס"מ. צבע גבו שחור עם כתמים כתומים או צהובים. דפוס הכתמים יציב לאורך החיים, ולכן ניתן לזהות פרטים לפי התבנית שלהם. לאורך הגב יש בלוטות רעל שמפרישות חומר רעיל מנקבוביות בעור. כנראה בשל רעילות זו אין טורפים בולטים לבוגרים. סלמנדרות זקוקות ללחות ולכן פעילותן מוגברת בלילות גשומים או ערפיליים. בקיץ החם הן מסתתרות במערות, בסדקים או בגזעי עצים רקובים.
גם הראשנים והבוגרים ניזונים בעיקר מחסרי-חוליות (חרקים, חלזונונים, סרטנאים קטנים ועוד).
ראשני הסלמנדרה חיים במים ויש להם זימים חיצוניים וסנפיר זנב. הם טורפים סרטנאים קטנים, זחלים של יתושים וראשנים אחרים. קניבליזם (אכילת פרטים של אותו המין) נפוץ כאשר המזון מוגבל. נוכחות דגים בבריכה מפחיתה מאוד את הצלחתם של הראשנים.
בוגרים חיים על היבשה. הם לוכדים חרקים, חילזונות, רב-רגליים ולעיתים גם ראשנים צעירים.
עונת הרבייה בישראל היא בחורף, בעיקר בתחילתו, ובעיקר בלילות גשומים. ההזדווגות כוללת העברת ספרמטופור (גוש זרע שמניח הזכר על הקרקע). הנקבה יכולה לשמור זרע לזמן מה ולהעמיד בהריון שממנו יתפתח שגר של עד כ-200 ביצים מותאמות בתוך גופה. ההריון נמשך קרוב לשנה. בתחילת חודשי החורף הנקבה מוצאת בריכות או שלוליות ומשחררת לתוכן את הראשנים שנולדו בתוך גופה.
הנקבה מפזרת את השגר שלה בזמן ובמרחב: היא לא משחררת את כל הראשנים בבת אחת ולא תמיד משחררת כולם באותו בריכה. היא מעדיפה בריכות עמוקות ופנויות, ולעתים נמנעת משחרור ליד ראשנים גדולים שנמצאים כבר בבריכה, כדי להפחית את הסיכון לקניבליזם.
ראשנים נולדים עם ארבע גפיים, זימים חיצוניים וסנפיר זנב. משקל הבקיעה הוא כ-200 מ"ג. הם זקוקים למחדש זמן במים, בדרך כלל לפחות כשלושה חודשים, כדי להשלים מטמורפוזה. בתהליך זה מתפתחות ריאות, הזימים נבגרים, הגפיים מתחזקות והעור משתנה. צבע הראשנים משתנה לשחור עם רצועות צהובות, שבשלבים הבוגרים מתפצלות לכתמים. מטמורפוזה נמשכת ימים עד שבועיים, ובמהלכה חלק מהפרטים עלולים לא להצליח.
הראשנים נמצאים במירוץ הזמן אם הבריכה מתייבשת. הם מסוגלים לקלוט סימנים מהסביבה על מצב הבריכה ולהאיץ או לעכב את קצב ההתפתחות. שלב הצעיר (הצעירים לאחר היציאה מהמים) משמש בעיקר להפצה; בגרות מינית מגיעה בגיל 3, 5 שנים.
הסלמנדרה תלוית בתי גידול לחים. פעילות אנושית פוגעת בבית הגידול: ייבוש בריכות, זיהום בשפכים, בנייה, דריסה, השלכת פסולת והכנסת דגים פולשים. מאז המאה ה-18 נעלמו רוב הביצות במישור החוף, ורוב בתי הגידול שנותרו נמצאים בשמורות ובגנים לאומיים. סקרים מדעיים ונתוני אזרחים עוזרים למפות אוכלוסיות ולהמליץ על צעדי שימור לרשויות.
אמונות עתיקות תיארו סלמנדרות כ'נולדות מהאש' וחסינות לאש. במציאות הן זקוקות ללחות ויכולות להיפגע באש ובחום. לאחר שרפות, נמצאו פרטים ניצודים או פצועים. המיתוס כנראה נוצר כי סלמנדרות נדירות מוצאות מסתור בעצים ולפעמים נתגלות כשהם מועלות לאש.
סלמנדרה מצויה היא דו-חיה שחיה בצפון המזרח התיכון ובצפון ישראל. היא שחורה עם כתמים צהובים או כתומים. היא נקראת גם סלמנדרת האש.
הסלמנדרה יכולה להגיע עד כ-30 ס"מ. על גבה יש בלוטות שמייצרות רעל. לכן חיות אחרות בדרך כלל לא טורפות אותה. היא צריכה מקומות לחים כדי לא להתייבש.
התינוקות במים נקראים ראשנים. ראשן, תינוק שמתקיים במים. הראשנים אוכלים יצורים קטנים במים, כמו סרטנים וזחלים. לפעמים ראשנים גדולים יותר יאכלו ראשנים קטנים יותר.
הבוגרים על היבשה אוכלים חרקים, חילזונות ויצורים קטנים אחרים.
הסלמנדרות מזדווגות בחורף בלילות גשומים. הנקבה נשאת ביצים בגופה כמעט שנה. כשהחורף מתחיל היא משחררת למים את הראשנים החיים שלה.
הראשנים נולדים עם זימים וסנפיר זנב. הם גדלים במים כמה חודשים. אחר כך עוברת בהם מטמורפוזה: הם מפתחים ריאות ונעזבים את המים לחיים על היבשה.
הסלמנדרה צריכה בריכות ושפכים נקיים. פגיעה בביצות, זיהום והכנסת דגים מזיקים מקטינים את מספרן. היום נשמרים הרבה אתרי מחיה בשמורות וגנים לאומיים.
אמונה ישנה אמרה שהסלמנדרה נולדת מהאש. זה לא נכון. סלמנדרות זקוקות ללחות. כשעץ שנמצא בו סלמנדרה נשרף, החיה עלולה להיפגע.
