סנט לואיס (ספינה)

סנט לואיס הייתה אונייה גרמנית לנוסעים, עם מנוע דיזל (מנוע שפועל על דלק מיוחד), מבית המספנה ברמן-וולקן. היא הייתה שייכת לחברת ההפלגות המבורג-אמריקה. התחילה כהפלגת קו אטלנטי, ובהמשך הוסבה לשיט עינוגים לאחר המשבר הכלכלי של 1929.

ב-13 במאי 1939, אחרי ליל הבדולח, הפליגה האונייה מהמבורג עם 937 נוסעים, רובם יהודים שנמלטו מרדיפות הנאצים. היעד היה קובה, שם תכננו להמתין לאישורים להמשך לארצות הברית.

לרוב הנוסעים (כ-930) היו רישיונות כניסה לקובה. רישיונות אלה סודרו על ידי מנהל ההגירה מנואל בניטס גונסלס, שנמכרו במחיר של כ-160 דולר. ב-15 במאי ביטלה ממשלת קובה את תוקף הרישיונות. רק 22 מהיהודים עמדו בתנאים החדשים.

האונייה הגיעה להוואנה ב-27 במאי. נשיא קובה אסר על ירידת רוב הנוסעים לחוף. ארצות הברית סירבה גם היא לקבל את הפליטים, בהתבסס על מכסות ההגירה. בקנדה הוחלט גם לא לקבלם; בשנת 2018 התנצל ראש הממשלה ג'סטין טרודו על החלטה זו.
ב-5 ביוני הציעה קובה להרשות את הכניסה בתנאי תשלום של 453,000 דולר כולו. הג'וינט לא הצליח לגייס את הכסף בזמן. ב-6 ביוני הפליגה הסנט לואיס חזרה לאירופה.

הרב החובל של האונייה, גוסטב שרדר, לא היה יהודי והיה אנטי-נאצי. הוא דאג לשמור על כבוד הנוסעים. שרדר סירב להחזירם לגרמניה, ואף הציע להעמיד את האונייה על שרטון כדי למנוע את חזרתם.

האונייה הגיעה לנמל אנטוורפן. מדינות שונות בבריטניה, בלגיה, הולנד וצרפת קלטו את הנוסעים: כ-214 לבלגיה, כ-288 לבריטניה, כ-181 להולנד וכ-224 לצרפת.

מרבית הנוסעים שהגיעו לבריטניה ניצלו. רבים מהמיועדים לבלגיה, הולנד וצרפת נספו לאחר מכן במלחמה, כשגרמניה כבשה מדינות אלה. מחקר של מוזיאון השואה בוושינגטון קבע כי מתוך 620 נוסעים שחזרו לאירופה, 254 נרצחו בשואה ו-365 שרדו.

המקרה של סנט לואיס הדגיש את מצוקת הפליטים בשנות ה-30. אחרי המלחמה הועמדה אמנת הפליטים של 1951, שקיבעה זכות למקלט לפליטים הנרדפים.

הסנט לואיס שימשה כברכת הובלה מלחמתית בין 1940 ל-1944. היא ניזוקה בהפצצה ב-1944, שופצה אחרי המלחמה ושימשה כאוניית מלון. בסופו של דבר נגרטה ב-1952.

סיפור האונייה שימש בסיס לסרט הבריטי "מסע הארורים" (1976). הוא גם נתן השראה למחזות וספרים בישראל ובחו"ל.

לאחר המלחמה הוכר גוסטב שרדר כחסיד אומות העולם על פועלו להצלת הנוסעים, והוא קיבל אות כבוד מממשלת גרמניה המערבית.

סנט לואיס הייתה ספינה גדולה מגרמניה. היה לה מנוע דיזל (מנוע שעובד על דלק).

ב-13 במאי 1939 יצאה הספינה עם 937 נוסעים. רובם היו יהודים שביקשו להימלט מסכנה. "פליטים" זה אנשים שבורחים כי אין להם בטחון בארצם.

הנוסעים רצו להגיע לקובה. הם חשבו שם עד שיקבלו אישור לעבור לארצות הברית.

לרובם היו אישורים לקובה. אישורים אלה נמכרו על ידי איש קובני בשם מנואל בניטס גונסלס. הממשלה הקובנית ביטלה את האשרות. רק מעטים יכלו לרדת לחוף.

הספינה הגיעה להוואנה. קובה אסרה על רוב הנוסעים לרדת. גם ארצות הברית וסירבה לעזור. קנדה לא קיבלה אותם. שנים רבות לאחר מכן, ב-2018, ראש ממשלת קנדה התנצל על זה.

ב-6 ביוני הספינה חזרה לאירופה. מדינות כמו בריטניה, בלגיה, הולנד וצרפת קלטו את הנוסעים. חלק הועברו למדינות אלה.

כמה מהנוסעים שרדו את המלחמה. מתוך 620 נוסעים שחזרו לאירופה, כ-254 מתו במלחמה. כ-365 הצליחו לשרוד.

הקפטן גוסטב שרדר לא היה יהודי. הוא דאג לנוסעים. אחרי המלחמה הוכר כ"חסיד אומות העולם". זהו כינוי לאנשים שעזרו ליהודים בזמן הסכנה.

הספינה שימשה במלחמה כמשאית ים. אחרי המלחמה היא שופצה ושימשה כאוניית מלון. ב-1952 היא נגרטה.

הסיפור של הספינה הופיע בסרטים ובתיאטרון. זה עוזר לנו לזכור את האנשים שהיו בה וללמוד מהקרה.